כי האדם סובל תמיד ממשהו. והאדם סובל, רק משום שהוא חי בתחושה, של נפרדות של טוב ורע. שהיא גורמת לו לרצות את הטוב, וממילא להרגיש תמיד רע. מכך שהוא מפחד לאבד את הטוב, ומכך שהטוב שלו, הוא תמיד תלוי בצורה החיצונית של המציאות. כך שהאדם, מרגיש תמיד גם רע.

והאדם מרגיש גם רע, רק בגלל שהוא אומר על דבר אחד שהוא טוב ועל דבר אחר שהוא רע. ומי שרוצה להרגיש טוב תכף ומיד, צריך להפסיק לעשות הפרדה של טוב ורע, ואז הוא ירגיש טוב בשלמות מיד. והאדם סובל, רק בגלל הנפרדות שהוא עצמו יוצר.

והאדם מוכרח להבין, למה הוא יוצר את הנפרדות הזאת. ולא שהרע הוא טוב, ולא שהאדם מוכרח לומר, שהרע והטוב הם אחד, אבל האדם בהחלט כן מוכרח להבין, למה הוא אומר על צורה אחת של המציאות שהיא טובה, יותר מאשר צורה אחרת. כי האדם על צורת מציאות אחת, הוא אומר שהיא טובה ורוצה אותה, ועל צורת מציאות אחרת, הוא אומר שהיא רעה ולא רוצה אותה.

והאדם מוכרח להבין את עצמו. וזה לא רע לעשות הפרדה בין טוב לרע, וזה אפילו טוב מאוד. אבל זה טוב מאוד, רק כאשר האדם מבין, למה הוא עושה זאת.

והאדם סובל תמיד, אך ורק בלי סיבה. כי כל הסבל של האדם בחיים, כולו נובע, רק משום שהאדם לא מבין את הסיבה, שבגללה הוא עושה הפרדה בין טוב לבין רע. כי האדם, הוא לדוגמא אומר על חולי שהוא רע, ועל בריאות שהיא טובה. והאדם, לא באמת מסוגל להסביר, למה הוא רוצה את הצורה הזאת של המציאות, יותר מאשר כל צורה אחרת.

ואין לאדם שמץ של מושג, מהיכן באמת נוצר אצלו הרצון העצמי שלו, שכל הזמן מפריד בין צורות של מציאות, ושצורה אחת הוא רוצה וצורה אחרת הוא לא רוצה. ולומר שהכל מאלוהים, גם זהו שקר. כי עדיין צריך להבין, למה אלוהים רוצה כך ולא אחרת וכולי. כך שבכל מקרה, אף אחד לא באמת מבין, מהיכן נוצר הרצון שלו. דהיינו, אף אחד לא באמת מבין, למה הוא סובל.

ולכן האדם סובל תמיד, רק בלי סיבה. והכל הוא עונש, על זה שהאדם עושה את מעשיו בלי סיבה, ורוצה דברים בלי סיבה, וחושב דברים שהם אינם אמת, בלי סיבה. ומי שחי בלי סיבה, סובל בלי סיבה...