והתשובה האמיתית לשאלה, איך נברא העולם, היא, שהכל אחד ממש, ושאין שום הבדל בין לפני לבין אחרי בריאת העולם. כי הצורה והיש, הם באחדות מוחלט עם המהות והאין, ואז ממילא אין שום שאלה כלל. או במילים אחרות, אין תשובה, כי אין שאלה, כי השאלה עצמה לא נכונה מצד האמת האמיתית.

ואעפ"כ מצד הנפרדות שלנו, יש הבדל בין הצורה לבין מהותה. והשאלה היא, כיצד מתהווה הצורה מתוך מהותה, להיות ישות נפרדת ממהותה, תוך כדי זה שהמהות חייבת להחיות גם את הצורה עצמה, אע"פ שהיא נפרדת ממנה.

ואין מי שיודע באמת כיצד נברא העולם, דהיינו, כיצד מתהווה הנפרדות מתוך האחדות, אלא מי שהוא עצמו בורא את העולם, ורואה את העולם לפני שהוא היה קיים, ובורא אותו, והוא רואה אותו גם אחרי שהוא קיים עם הנפרדות. כי כולם משערים השערות, שהן כולן של טעות, ולו רק משום שהכל אחד ממש.

ואעפ"כ מצד הנפרדות שלנו, רק מי שהוא עצמו בורא את העולם מתוך מהותו העצמית, רק הוא יודע כיצד נוצרים כל העולמות כולם, מתוך מהותו האחת ממש.

ומי שרוצה לזכות לידיעה הזאת, עליו להפוך ולהיות בורא עולם. ולהיות בורא עולם, פירושו לגלות את המהות של אלוהים. דהיינו, לגלות את מהותו של אלוהים, לפני שאלוהים עצמו ידע שהוא קיים. כי ברגע שאלוהים ידע שהוא קיים, באותו הרגע זה עצמו כבר נקרא אחרי הבריאה. כי לפני הבריאה, לא היה הבדל בין אלוהים לבין ידיעתו לבין שום דבר אחר, ולא הייתה לאלוהים, אפילו לא תודעה עצמית.

ומי שיתבונן אל תוכו עד הקצה האחרון, שהוא הקצה הראשון ונקודת ההתחלה של ה"אני" שלו, דהיינו, מי שיתבונן על מה שהוא היה, לפני שהוא היה קיים אפילו כתודעה, אז ראשית כל הוא מגלה כמובן, שהוא, זה אלוהים שמודע לעצמו, דהיינו, הישות שחושבת את החלום, שהאדם מתחבר לתודעה של הישות שחושבת אותו. ואח"כ, האדם כאלוהים, מתבונן אל תוכו, ורואה את מהותו העצמית לפני שהוא עצמו היה קיים, שהיא אחדות המציאות.

ואז האדם נעלם לגמרי, וחוזר להיות מה שהוא היה, לפני שהוא היה. דהיינו, חוזר להיות המצוי הראשון והמחויב הראשון, ושם אין שום תודעה עצמית כלל. ואח"כ מתוך האין תודעה עצמית ואין רצון עצמי כלל, מתוכם נוצרת התודעה של האדם עצמו ואז נוצר גם הרצון, ויחד איתם נוצרת גם כל שאר חווית הנפרדות...