לפעמים נדמה לאדם שהוא מתרחק מהבנת המציאות, והוא אינו יודע שהוא מתקרב להבין אותה. כי ככל שהאדם מנסה יותר להבין את המציאות, כך הוא מבין עד כמה היא לא מובנת, ואז נדמה לאדם שהוא לעולם לא יבין אותה, ונדמה לו שהוא מתרחק מלהבין אותה.

כי הטועים, נדמה להם שהם מבינים את המציאות, וככל שהאדם מנסה יותר להבין את המציאות באמת, כך הוא מבין עד כמה היא לא מובנת, והוא חושב שהוא מתרחק מלהבין את המציאות.

ולא כך הוא, כי האדם מתקרב להבין את המציאות. וככל שנדמה לאדם שהוא יותר מתרחק, כך הוא יותר מתקרב. כי להבין את המציאות, פירושו, לראות שהיש והאין הם אחד, ולהתרגל לתפישה הזאת. עד שהאדם מבין, שבאמת הכל אחד, ואז אין לו שום שאלה כלל.

וככל שהאדם מתבונן יותר על מהות המציאות פנימה, כך הוא רואה יותר שהוא לא מבין שום דבר. משום שבשכל של הנפרדות, אי אפשר להבין את זה שהכל אחד. וככל שהאדם מתקרב יותר לראות שהיש והאין הם אחד, כך הראש שלו יותר כואב (לפעמים גם כאב ראש, פיזית כפשוטו ממש), מכך שהוא לא מצליח להבין את זה שהכל אחד, ואז הוא חושב שהוא מתרחק מלהבין את המציאות.

ולא כך הוא המצב. כי האדם מתקרב תמיד. וככל שהאדם מתאמץ יותר להבין את המציאות ולא מצליח להבין אותה, כך בעצם הוא מתקרב אל ההבנה שהכל אחד. כי רק משום שהכל אחד, רק בגלל זה האדם לא מצליח למצוא תשובה. כי קודם כל האדם משקר שיש נפרדות, שזהו השקר הראשון, ואח"כ האדם מנסה למצוא הסברים לכך שיש נפרדות, למרות שבאמת אין נפרדות.

וההבנה שהכל אחד באמת, היא רק כאשר האדם הוא מספיק איש אמת, כדי להסתכל למציאות בעיניים, ולראות שהכל אחד, ולהודות שבאמת הכל אחד, ושהוא עצמו לא קיים כישות נפרדת כלל.

וכאשר האדם חוקר את המציאות, ומרגיש שהוא כל פעם מבין אותה פחות, זה רק משום שהוא בכל פעם, הופך להיות יותר ויותר איש אמת. שהאמת, מפרקת לו את כל התפישות השגויות שלו, שעל ידי זה נוצרת אצל האדם, התחושה שהוא מתרחק מלהבין משהו, והוא חושב בטעות, שהוא בהתרחקות...