מי שרוצה להיות איש אמת, עליו להודות על האמת, שהפוטנציאל של המציאות הוא אין סופי, ושכמות האפשרויות שיש במציאות, היא לא מוגבלת. וזה בעצם אומר, שקיימת אפשרות אחת, שהאדם עצמו, הוא החכם הגדול ביותר בעולם, אלא שהוא לא יודע זאת. אבל קיימת גם האפשרות, שהאדם, הוא המשוגע הגדול ביותר בעולם, אלא שהוא לא יודע זאת.
למרות, שמי שהוא החכם הגדול ביותר בעולם, אם הוא באמת חכם כזה, הוא מוכרח לדעת שהוא חכם כזה. כי אחרת, חוכמתו אינה שלמה. ואם האדם לא יודע שהוא החכם הגדול ביותר בעולם בוודאות, הרי שהוא טיפש בוודאות. והטיפש שאינו יודע שהוא טיפש, אלא שחושב שהוא חכם, ממילא הוא טיפש, כפי כמה שהוא חושב שהוא חכם.
והאדם, לא מבין את המציאות בשלמות. וככל שהאדם פחות מבין את המציאות, וככל שרע יותר לאדם, דהיינו, פחות מבין את המציאות, זה מעיד על כך, שהאדם הוא טועה יותר גדול. וככל שהאדם יותר בטוח שהוא חכם, למרות שבאמת הוא בכלל טועה, כך זה אומר, שהוא טועה יותר גדול.
כי האדם הוא כ"כ טועה, עד שנדמה לו שהוא חכם. ולמרות שיש לו הרבה סימנים, שהוא לא באמת חכם אמיתי, כי הרי את המציאות עצמה הוא לא מבין. כי אף אחד לא באמת מבין למה הוא חי? ולמה העולם קיים? ולהיכן בדיוק הוא מתקדם? וכיו"ב. כי כל תשובה שהאדם נותן, היא תשובה חלקית בלבד, כי הרי אפשר לשאול גם עליה עוד שאלות. ככה שיש לאדם הרבה סימנים, להבין שהוא לא יודע הכל. אבל הוא בוחר להתעלם מהם, ולחשוב שהוא חכם.
וכאשר האדם מתבונן על המציאות, ועל זה שרע לו, עליו לקחת בחשבון את האפשרות שהוא טועה לגמרי, ושכל מה שהשכל שלו אומר לו, זה הכל שקר. ועל האדם להבין, שיכול להיות שהוא כ"כ טועה, עד שאפילו זה שנדמה לו שהוא קיים, גם זאת אולי רק הטעיה כלשהי, שאינה קיימת כלל. ואולי האדם הוא בטעות כ"כ גדולה, עד שנדמה לו שהוא קיים, למרות שהוא כלל לא קיים?!
וגם אם האדם אולי כן קיים, הרי שהאדם לא באמת מבין את הקיום שלו. כי האדם לא באמת מבין, מהו ומיהו באמת. ואעפ"כ, האדם הוא כ"כ טועה, שהוא מספר לעצמו וגם לאחרים סיפורי אלף לילה ולילה, כמה הוא מוצלח וחכם ומוכשר, והאדם חי בהכחשה מוחלטת, לכך שאפילו אין לו מושג מיהו.
ורוב העולם הם חכמים בעיניהם, והם אינם יודעים, אפילו לא, מי הם. כי כאשר האדם אומר "אני", אין לו באמת מושג אמיתי, מהו ה"אני" המפורסם הזה, שהוא מדבר עליו וחושב עליו כ"כ הרבה. והאדם עושה הרבה רוח וצלילים כאילו הוא מבין ויודע, והוא אפילו אינו יודע, מהו ה"אני" שלו.
כי זהו עולם הטעות, שכולם נדמה להם שהם משקרים את כולם. ובאמת, האדם משקר, רק את עצמו. כי השקר, הוא רק בתוך האדם עצמו. ומי שלא ישקר את עצמו בכלל, יראה שאין בעולם הזה שום שקר כלל, ושהכל מושלם כפי מה שהוא.
וכמה מסכן האדם, שמספר לכולם כמה טוב לו, ואיך הוא הצליח להשיג איזה דבר, ובכך הוא בעצם מספר על החיסרון שלו, כמה החיים שלו לא שלמים בתוכו מבפנים, וכמה הוא לא מספיק אוהב את עצמו ואת קיומו, שהוא צריך כל מיני דברים חיצוניים שישמחו אותו. והכל משום זה שהאדם לא נצמד לאמת ולא רואה את השלמות שיש בכל דבר.
כי הרע, הוא ההפרדה מאלוהים, דהיינו, המציאות המושלמת. וההפרדה מאלוהים, היא גם החטא, והיא גם, העונש עצמו. כי תפישת הנפרדות, היא גם חטא וגם עונש. כי הנפרדות, היא חוויה של צמצום וגבולות, דהיינו, חווית חסר ועונש. והעונש של האדם, על זה שהוא כופר בשלמות של המציאות, הוא, שהוא כופר בשלמות של המציאות, וממילא הוא חווה את הסבל והחיסרון, של הנפרדות של העולם.
ויש, שני "אני". וה"אני" העליון, הוא האחדות והשלמות של המציאות. שהיא הישות שחושבת את המציאות שלנו. ומצד האמת, האדם הוא גם רק אלוהים. אלא, שגם אלוהים יכול להשתגע (מנקודת המבט של הנפרדות. כי מנקודת המבט של האחדות, אין שום שינוי כלל והכל מושלם תמיד).
כי (מנקודת מבט של הנפרדות), אלוהים השתגע, וצמצם את עצמו לתוך זמן ומקום, והפריד את עצמו מעצמו, וחילק את עצמו לאין סוף חלקים שונים, שכל אחד ואחד מהם, הוא גם השטן בכבודו ובעצמו. כי כל ישות שנפרדת מהשלמות, היא העדר אחדות המציאות. כך שכל ישות נפרדת, היא גם שטן. כי היא העדר האלוהות והשלמות האין סופית.
כך שהאדם הוא בעצם אחדות ושלמות המציאות, דהיינו, אלוהים האמיתי, שבה הכל אחד ממש. והאדם כאלוהים, מחליט (מנקודת מבט של נפרדות), בכל רגע ורגע מחדש, להיות משוגע, ולצמצם את עצמו לתוך צמצום וגבול, שהוא ה"אני" של האדם, שהיא התודעה / הנשמה / או כל הגדרה רעה אחרת. כי כל הגדרה, היא רעה. משום שהיא צמצום של האחדות. כי ההגדרה, היא מפרידה בין שתי ישויות, ומבדילה ביניהן. דהיינו, מעשה שטן, שיוצר חיסרון.
ואעפ"כ, הרע הזה, הוא טוב מאוד, עבור מי שיודע, שהוא אלוהים שקרי. דהיינו, שיש שלמות בכל חיסרון. כי ריבוי הנפרדות, הוא דווקא טוב מאוד, עבור מי שזוכה לדעת את האמת, שהוא בכלל אלוהים האמיתי ושהכל אחד ממש. שאז אין שום רע כלל, וכל הנפרדות, היא ריבוי אין סופי, של אחדות אין סופית. אבל זאת תפישה שהיא אפשרית, רק כאשר היש והאין הם אחד, שאז שום דבר אינו חסר לעולם. ואז יש אין סוף צורות אין סופיות, למרות שזה נגד הגדרת הצורה כסופית, ואעפ"כ יש אין סוף צורות, שהן אין סופיות.
אבל מי שהוא לא יודע, שהוא גם רק אלוהים ושהכל מושלם תמיד, על ידי זה חייו, חיים מרורים. שתמיד הוא חווה חיסרון כלשהו, ואין לו מושג מדוע ולמה וכולי. והאדם בורח מהרע שמחוצה לו, והוא לא רואה שהרע נמצא בתוכו, ושהוא עצמו יוצר את הרע. כי קיומו העצמי, הוא עצמו יוצר את הרע.
והאדם לא באמת יכול לברוח מהרע שמחוצה לו, אלא אך ורק על ידי זה, שהאדם, מבין בשלב הראשון שהוא טועה. כי עובדה שהוא כרגע חושב שהמציאות היא משוגעת ולא ברורה, וא"כ זה אומר שהאדם הוא המשוגע האמיתי. ואז האדם הולך ומחפש רופא נפשות חכם אמיתי. והאדם זוכר גם, שהוא לא באמת יכול לדעת מיהו החכם האמיתי, כי הרי הוא עצמו עדיין גם משוגע.
ועוד על האדם לזכור, שגם אם הוא במקרה, כן מצא חכם אמיתי, הרי שעדיין, הוא לא באמת מבין את החכם האמיתי, כפי מה שהחכם האמיתי באמת מתכוון. אלא הוא מבין את החכם האמיתי, לפי מה שהמשוגע שבו, מבין את החכם האמיתי. דהיינו, הבנה שיש בה סם חיים וסם המוות. כי בהתחלה, היא הבנה של שיגעון, שמזדככת, עד שהיא הופכת להיות הבנה של אמת.
ועל ידי ההבנה הזאת של האדם שהוא טועה, ושהשכל שלו טועה, על ידי זה האדם מבין, שבמקום לנסות לשנות את המציאות, הוא צריך להבין את המציאות. כי קודם כל תנסה להבין את המציאות באמת, ורק אח"כ תנסה לשנות אותה. ובמקרה תגלה גם, שלא צריך לשנות אותה, כי הכל כבר מושלם.
ועל ידי ההבנה הזאת של האדם שהוא טועה, על ידי זה על האדם להבין, שעליו להיזהר מכך, שלא יטעה את עצמו ויחשוב שהוא חכם קצת. כי אוי לו לחכם, שהמשוגע מעיד עליו שהוא חכם. ומאחר שהאדם הוא טועה לפחות קצת, לכן עליו להבין, שיכול להיות שהוא טועה לגמרי, ושכל מה שנדמה לו שהוא לא משוגע ושהוא קצת חכם, הרי שאולי זה הכל שקר לגמרי, ואולי הוא כן טועה לגמרי.
ומצד האמת, כל המחשבות של האדם, הן גם שיגעון. כי מצד האמת, הכל אחד. והרע, הוא יוצר את הנפרדות שיש אצל האדם, בין יש לבין אין, על ידי האמונה. כי רק האמונה, מאפשרת את הקיום של השקר. כי בלי אמונה, יש רק הבנה של אמת שהכל אחד מושלם.
וכנ"ל, למרות שהרע והאמונה השגויה, היא טובה מאוד, עבור מי שזוכה, הרי שהיא רעה, עבור מי שלא זוכה. וכל המחשבות של האדם, הן מרחיקות אותו מחוויה של אחדות ושלמות. כי כאשר הכל אחד, אין שום מחשבה נפרדת, כלל. ואפילו ידיעת ה"אני" אין.
ולכן, כאשר האדם חושב "אני" נפרד, הוא בעצם יוצר את הרע, במו פיו. כי כל נפרדות, היא כפירה באחדות, והיא עונש של נפרדות, עבור מי שמסתכל מה"אני" שלו החוצה, במקום פנימה. וכאשר האדם מרגיש את עצמו קיים, הרי שבעצם הוא נמצא באחדות עם החוסר שלמות. כי חווית ה"אני", היא עצמה חוסר השלמות, כי היא חווית העדר האחדות של האלוהים.
והדרך של האדם להתרפא, היא על ידי זה שהוא הולך לשכל אחר כמותו, שיודע שהוא (עצמו והאדם שבא אליו - תרתי משמע)...
050-3331-331