כאשר האדם מבין איזה דבר, על האדם לדעת את האמת, שכל זמן שלא כל המציאות כולה, ברורה לו, בשלמות שאין שלמות אחריה, הרי שהוא עדיין לא יכול להיות בטוח בשום דבר, והרי שהוא עדיין לא מבין שום דבר בשלמות.

כי כל הדברים שבעולם, קשורים אחד לשני, וכולם חלקים של אותה מציאות אחת. ובלי לראות את כל החלקים, אי אפשר לראות את כל התמונה כולה. ולכן, בלי להבין את הכל, אי אפשר להבין שום דבר באמת. וכמות הידע היא אין סופית, אבל שורשי הידע, הם סופיים. ובסוף, יש שורש אחד, שמי שמבין אותו, הוא מבין את הכל וכולי.

ובפרט, כאשר האדם מבין איזה דבר, אבל עדיין יש לו שאלות על אותו הדבר, שאז בוודאי, שהאדם לא באמת מבין, את אותו הדבר באמת.

ולכן יש הבדל, בין החוויה של האדם, לבין ההבנה שלו. משום שההבנה של האדם, היא לא בשלמות. כי השכל, מאלץ ומכריח את הרגש, להרגיש כפי מה שהוא מבין. כי הידע וההבנה, הם משנים בהכרח את חווית המציאות ברמה הרגשית. והאדם יכול להכריח את עצמו להרגיש טוב, אם הוא יכריח את עצמו, להבין את האחדות של המציאות, שהכל אחד וכולי.

והאדם לא חווה את מה שהוא מבין, רק משום שההבנה, היא לא שלמה. והאדם חווה את מה שהוא מבין, בדיוק כפי כמה שהוא באמת מבין את הדבר. כי האדם, נדמה לו שהוא מבין איזה דבר, אבל יש לו המון שאלות וספקות נסתרים, שהוא מדחיק אותם ולא מבטא אותם.

ועל ידי זה שהאדם שואל את כל השאלות האפשריות על הדבר, דהיינו, על ידי זה שהאדם מטיל ספק מוחלט בכל דבר, וחוקר ומברר על כל דבר, אולי ההפך המוחלט הוא הנכון?! על ידי זה האדם מבטא את כל השאלות והספקות שלו, עד שנשארת הבנה אמיתית של אמת בשלמות, ואז היא מכריחה את החוויה, להיות טובה בשלמות אמיתית...