והעניין הוא, כי משמעות חיי האדם, נגזרת מהמשמעות של החיים עצמם ושל קיום חיי המציאות עצמה. כי כל חיי האדם עם כל מה שקורה לאדם, הם רק תהליך קטן מאוד, בתוך תהליך אחר גדול יותר, שהוא התהליך הכללי של כל האירועים כולם שבכל מקום ובכל זמן, שזהו התהליך הגדול ביותר.

ובלי להבין את משמעות קיום המציאות עצמה, אי אפשר להבין את משמעות קיום האדם. ואם אין משמעות לקיום המציאות, אין משמעות אמיתית לקיום האדם. ואם יש משמעות לקיום המציאות, הרי שממנה יש לגזור את משמעות קיום האדם. ולכן, מי שרוצה באמת להבין את משמעות חייו וכולי, הוא מוכרח להבין את משמעות קיום המציאות עצמה.

וכאשר מתבוננים על משמעות ותכלית המציאות בעין אמיתית, רואים כי לא באמת יכולה להיות משמעות אמיתית למציאות שלנו. ולמה? ונסביר: כי לומר שיש למשהו משמעות, זה אפשרי רק כאשר יש הפרדה של טוב ורע. ואם מסתכלים על המציאות מנקודת מבט חיצונית לה, ומנסים לחפש את המשמעות שלה, מבינים מיד, שמנקודת מבט שחיצונית למציאות, לא יכול להיות טוב ורע, ואפילו נפרדות אין כלל, ואין שום צורה כלל. כך שלא באמת יכולה להיות משמעות אמיתית למציאות.

כי קיומה של משמעות אפשרית, רק כאשר יש נפרדות כלשהי, שאז דבר אחד, הוא משמעותי יותר מאשר דבר אחר. אבל כאשר הכל אחד ממש, וכאשר מהאחדות הזאת נוצרים שינויים, אז מנקודת המבט שלפני יצירת הנפרדות, לא יכולה להיות משמעות כלשהי ליצירת הנפרדות. משום, שמנקודת מבט שבה יש אחדות מוחלטת, שקיימת רק ישות אחת אין סופית בלבד, הרי שלא שייך שתהיה משמעות כלשהי, כי אין שום הפרדה, אין לאן להגיע, אין מה להשיג, אין אפשרות לשנות שום דבר וכולי. ובפשיטות, כאשר הכל אחד ממש, לא שייך לעשות משהו, למען משהו אחר.

ויש החושבים בטעות, כי אלוהים ברא את העולם, כי שיעמם לו / רצה לגלות את מלכותו / רחמיו וכיו"ב. או במלים אחרות, התהוות הנפרדות מהאחדות, היא למען האפשרות שתהיה משמעות. כי כשיש רק אחדות, אין משמעות. ולכן יש נפרדות, כדי שתהיה משמעות.

וזוהי כמובן מחשבה שגויה. משום, שמנקודת מבט של אחדות מוחלטת, שם לא שייך שום שעמום כלל ושום שינוי רצון כלל. כי באחדות המוחלטת, אפילו פוטנציאל של נפרדות אין. כי גם נפרדות ברמת הפוטנציאל, גם היא נפרדות. ולכן באחדות המציאות, אפילו פוטנציאל של נפרדות אין. וכאשר אין שום נפרדות כלל, ויש רק אחדות מוחלטת, לא שייך שום סיבה כלל.

כי באחדות המציאות, אין שום נפרדות של שעמום ועניין, או של טוב ורע. ולכן אלוהים לא יכול להיות, טוב יותר מאשר רע. ואין שום משמעות נפרדת של מלך ועם וכיו"ב. ולכן אין שום סיבה אפשרית, למה מתוך אחדות נוצרה נפרדות. כי בנקודת האחדות באמת, אין שום משמעות נפרדת כלל.

ולכן, מצד הנפרדות שלנו, שבו האחדות נפרדת מהנפרדות, מנקודת המבט הזו, אין ולא יכולה להיות שום משמעות אמיתית של נפרדות, לתהליך של יצירת הנפרדות מתוך האחדות. ואעפ"כ עדיין נשארת השאלה, למה ואיך בכל זאת נוצרה הנפרדות מתוך האחדות? כי האין משמעות והאין סיבה, זאת תשובה לא באמת טובה. משום, שבמציאות שלנו, גם יש וגם אין סיבה, וגם יש וגם אין משמעות. ואם להכל אין שום משמעות כלל ואין שום סיבה כלל, אז כיצד זה שבתוך המציאות שלנו קיימת אפשרות של סיבתיות ומשמעות? כי אם בנקודת ההתחלה אין שום משמעות כלל באופן מוחלט, אז כיצד יש הוויה של דבר, שהוא כן משמעותי, שהוא נפרד מהאין משמעות המוחלט שמהווה אותו.

ולכן, גם אם נאמר שכן יש משמעות כלשהי, עדיין תישאר שאלה, איך מתוך משמעות מלאה של יצירת הנפרדות מתוך האחדות, איך מתוך זה נוצר פיצול בעולם שלנו, שבו יש דברים שנראה שהם חסרי משמעות ואקראיים, ללא כל סיבה ברורה?

והתשובה וההסבר הוא, כי מצד האמת אין שום שאלה כלל. כי מנקודת המבט של הנפרדות, שבה הנפרדות נפרדת מהאחדות, מנקודת המבט הזו, אין שום תשובה כלל. כי כל תשובה שהיא, לא מכילה בתוכה את שאר האפשרויות. ואם נשיב שבשורש יש סיבה, אז תישאר שאלה איך יש גם אין סיבה. ואם נאמר שבשורש אין משמעות, אז עדיין תישאר השאלה, איך כן יש משמעות בתוך הנפרדות.

ומי שיתבונן אל השורש בעין אמיתית, יראה את האמת שאין שום שאלה כלל. כי בשורש המציאות, הכל אחד ממש. ושם, היש והאין, הם אחד. וכאשר הכל אחד ממש, אז זה אומר שאין שום שינוי כלל. וכאשר אין שום שינוי כלל, אין גם שום שאלה כלל.

ובלבוש גשמי יותר נסביר, כי כאשר היש והאין סיבה הם אחד, אז אין שאלה, האם יש או אין סיבה, כי זה אותו הדבר ממש. וכיו"ב לגבי כל שאלה אחרת, של האם יש או אין איזה דבר, שהתשובה האמיתית היא, שאין הבדל בין יש לאין, ואז אין שום שאלה כלל.

ולצורך ההמחשה נראה, כי כאשר לכל דבר יש סיבה, אז כל דבר הוא הסיבה...