כי האדם, הוא גם רק אלוהים. והאדם לא חווה את האלוהים שהוא, רק בגלל הטעות המחשבתית שלו (כאלוהים). והעניין הוא, כי אלוהים הוא האמת עצמה. כי אלוהים, הוא זה, שקיומו נצחי ומחויב, שזאת בעצם האמת המוחלטת, שהיא ורק היא קיומה מחוייב וממילא גם נצחי. והאמת, היא מחייה ומהווה ומקיימת את כל העולמות כולם. והיא הדבר הממשי ביותר וכולי.

והנה, בנקודת האמת, שהיא בעצם נקודת האלוהים, שם אין שום ספקות ושום חוסר וודאות כלל. כי בנקודת האמת המוחלטת, הכל ברור כשמש, שמאירה באור של שכל אין סופי. כי בשורש המציאות כאשר הכל אחד ממש, שם אין שום שאלה כלל, ולכן הוודאות כ"כ גדולה. כי שם הכל כ"כ ברור, עד שאפילו תשובות אין שם, ואפילו ידיעה אין שם, כי אין מה לדעת, כי הכל אחד, ושם היא שלמות הוודאות.

ומי שרוצה לחזור ולחוות את האלוהים שהוא, עליו להבין שבכל פעם שהוא מרשה לעצמו, לא להבין משהו עד סופו, הרי שבכך הוא מרחיק את עצמו מהאלוהים שהוא. ומי שרוצה לחזור ולהיות אלוהים, עליו לשנוא את חוסר הידיעה של עצמו, ולשנוא את חוסר ה - וודאות המוחלטת שלו.

כי האדם חי חיים שלמים, בלי ששום דבר ברור לו באמת. ואף אחד בעולם, לא ברור לו שום דבר באמת מוחלטת, ואפילו לא דבר אחד. כי בעולם שלנו, אין שום דבר שהוא וודאי. ואי אפשר לדעת שום דבר באופן מוחלט. כי בידיעת המוחלט, היודע והידוע והידיעה מתאחדים, וממילא זו אינה ידיעה של נפרדות כלל.

כך שהאדם לא באמת יודע ולא באמת מבין שום דבר בוודאות מוחלטת. אבל ממשיך לחיות את חייו, בלי להבין מי נגד מי ומהיכן הוא בא ולהיכן הוא הולך. והעבד, הוא עושה את מעשיו מתוך הרגל, גם בלי להבין אותם. ומהות העבד, היא חוסר הבנה. כי המלך צריך להבין, ולצוות על העבד לעשות את הפעולה, גם בלי שהעבד יבין אותה.

וכאשר האדם מוכן לא להבין איזה דבר, הוא בעצם מוכן להמשיך להישאר עבד. וכאשר האדם מוכן לעשות משהו, בלי להבין למה הוא עושה אותו, הוא בעצם מוכן להמשיך להיות עבד. כי רק העבד, עושה דברים בלי להבין אותם. והמלך, שיש לו בחירה חופשית מלאה, הוא עצמו לא עושה שום דבר, בלי שהוא יבין מראש למה הוא רוצה לעשות אותו, ובלי שהוא ירצה מראש לעשות אותו.

ומי שעושה איזה דבר מתוך הרגל, בלי להבין תוך כדי עשייה, למה באמת הוא עושה אותו, הוא עבד של הזמן. כמו דמות בסרט מצויר, שהיא רק נראית חיה, למרות שהיא באמת מתה, ואין לה שום חיות כלל.

כי ברגע שהאדם חי מתוך הרגל, הוא בעצם בתוך חווית הזמן, ואז ה"אני" שלו, הוא המשך של ה"אני" הקודם שלו מהרגע הקודם. ואז האדם מתרחק מה"אני" האמיתי שלו, שהוא נמצא לפני הזמן כולו, שהוא ורק הוא החיים האמיתיים, שהוא ה"אני" שחושב את המציאות שלנו.

ועוד נוסיף ונעמיק: מי שרוצה לחזור ולהיות אלוהים, עליו לצאת מההרגלים המעשיים והמחשבתיים שלו. ועל האדם לשנוא את ההרגל, ולאהוב את ההתחדשות ואת ההתחלות החדשות. ועל האדם לעשות התחלה חדשה בכל רגע מחדש, על ידי זה שהוא שואל את עצמו תמיד, האם באמת ברגע ובמקום הזה ממש, האם באמת נכון לעשות כך או אחרת? ובשום פנים ואופן, לא לפעול מתוך הרגל...