ובו יתבארו רמות שונות של וודאות. ורמת הוודאות הנמוכה ביותר, היא מה שהאדם יודע בידיעה חיצונית לו, על ידי שמיעת הדבר מאחרים. ורמת הוודאות הגדולה יותר, היא מה שהאדם יודע דרך חושיו, כגון שהוא רואה / שומע איזה דבר. ורמת הוודאות הגדולה עוד יותר, היא מה שהאדם יודע דרך שכלו, כגון שהאדם יודע שצד ימין וצד שמאל, אלו שני מקומות שונים, או שהעבר והעתיד, אלו שני זמנים שונים, וכיו"ב שאר הידיעות, שהאדם כ"כ יודע אותן בשכלו, עד שקשה לו להכיל בתוכו את ההיפוך שלהן.

אבל, כל הידיעות האלו הן ידיעות של שקר בלבד, שקיומן הוא רק אפשרי המציאות. כי כל אחת ואחת מהידיעות האלו, הנכונות שלה, היא רק אפשרית בלבד. כי אפשרי שמישהו מרמה את האדם. ואפשרי גם שהחושים מרמים את האדם. כמו לדוגמא בשעת השינה, שהאדם רואה באופן מוחשי ממש ומרגיש באופן מוחשי ממש, את מה שאינו קיים כלל בשום מקום ובשום זמן. והחושים מטעים את האדם, כיו"ב בעוד דוגמאות שונות.

אבל, גם מה שוודאי לאדם, שאלו ידיעות השכל שלו, כגון לדוגמא שרגעי הזמן נפרדים אחד מהשני, ושחלקי המקום נפרדים אחד מהשני, גם אלו ידיעות, שקיומן אינו מחוייב אלא רק אפשרי. כי האדם יודע שהעבר נפרד מהעתיד וכיו"ב, רק משום שהאדם לא מסוגל להכיל במחשבתו, את ההפך של הידיעה הזאת.

משום שעצם הגדרת הדבר, שוללת את הפך הידיעה עצמה. כי הגדרת רגעי הזמן, היא כזו שכל אחד מהם הוא ישות בפני עצמה. והאפשרות שרגעי הזמן מתרחשים באותו הרגע, היא אינה אפשרית לתפישה ממשית, משום שעצם משמעות הזמן, נוגדת ושוללת את המחשבה שרגעי הזמן הם אחד. וכיו"ב לגבי מרחב המקום.

ואעפ"כ, חווית הזמן והמקום של האדם, היא אינה מוכרחת להיות אמיתית, אלא היא רק אפשרית בלבד. והסיבה שהאדם חווה את המקום ואת הזמן, היא רק משום שהאדם בחוויה האישית הסובייקטיבית שלו, חווה הפרדה בין מה שישנו לבין מה שאיננו. שעל ידי הפרדת היש מהאין, נוצרים שינויים, שהם מהווים את הזמן ואת המקום.

והפרדת היש והאין, היא רק תחושה של האדם בלבד, אך לא יותר מכך. ולמרות שלא נראה לאדם הגיוני, שאולי הוא חווה כיש את מה שאין, וכאין את מה שיש, הרי שאעפ"כ אולי באמת מצד האמת, היש איננו והאין ישנו, ואולי שניהם ישנם או אינם. ובנוסף, למרות שהאדם בטוח שיש הפרדה בין מה שישנו לבין מה שאיננו, הרי שאעפ"כ, לא מחוייב הדבר, שאכן מצד המציאות האובייקטיבית, היש והאין הם נפרדים. כי אולי שניהם ישות אחת ממש, ואולי אין שום הפרדה כלשהי ביניהם כלל.

כך שכל הוודאות של האדם, היא לא יותר מאשר אמונה בלבד. וכל הידיעות של האדם, הן לא יותר מאשר אמונות. ואפילו זה שהאדם קיים כישות נפרדת, גם זו רק אמונה בלבד. כי האדם מאמין, שהיש והאין נפרדים, והוא מאמין שאכן זו האמת, ואז על ידי זה הוא חווה את ה"אני" שלו כנפרד ממה שהוא אינו ה"אני" שלו, שעל ידי זה נוצרת חווית ה"אני" של האדם, שהיא כולה מבוססת על האמונה של האדם, שהיש והאין נפרדים זה מזה.

ומי שרוצה שקט נפשי באמת, עליו לחבר את דעתו אל המוחלט באמת, שהוא הישות האחת, שאינה תופשת את מקומו של שום דבר, אלא כל הדברים בתוכה. דהיינו, המהות הראשונה של המציאות, שמכילה בתוכה את היש ואת האין, כישות אחת ממש...