והעניין הוא, כי לפעמים נדמה לאדם שאין תשובה, דהיינו, שאי אפשר להבין את המציאות בשום דרך, ושבכל מקרה תמיד תהיה עוד שאלה. ואז האדם בטעותו, חושב להשקיט בכך את הרצון שלו להבין את המציאות. ובפועל, זה לא עובד. משום, שזאת לא האמת.

כי ראשית כל, ב"מקרה לגמרי" דווקא כן יש תשובה. כי כל השאלות, מובילות בסופו של דבר לשכל חדש, שבו אין שום שאלה כלל. וזה נכון שאין תשובה, אבל יש הבנה, שבה אין שום שאלה כלל.

כי כל התשובות היחסיות, הן תשובות של שקר. והאדם לעולם לא מצא לא מוצא ולא ימצא שום תשובה של אמת. וכל כולל כל התשובות שבעולם, הן תשובות חלקיות של שקר. משום, שכל התשובות כולן, נשענות על חוקי הלוגיקה והשכל של האדם. ולכן הן לא תשובה כלל. כי תמיד אפשר להמשיך ולשאול את אותה השאלה ממש, גם על התשובה.

כגון לדוגמא ששואלים את האדם, מפני מה אתה עושה את מעשיך? והוא עונה, שסיבת מעשיו, היא רצונו. והוא לא מבין, שהוא מטעה את עצמו. כי התשובה הזאת שסיבת מעשי האדם היא רצונו, היא אינה תשובה מלאה כלל. משום שעדיין יש וצריך לשאול, מהי סיבת רצונו של האדם?

וגם אם האדם ינסה להתחכם ולומר, שסיבת רצונו של האדם, היא רצונו של האלוהים / המציאות, עדיין גם זו אינה תשובה כלל. כי עדיין יש וצריך לשאול, ומהי סיבת רצונו של אלוהים? וכל סיבה באשר היא, יש וצריך לשאול, מה הסיבה שלה עצמה? כך שכל התשובות, הן תעתוע בלבד. שהן נדמות לאדם כאמת, למרות שהן כולן חסרות.

ושום תשובה בעולם, לא משקפת את האמת המוחלטת. כי כל התשובות שיש בעולם, מבוססות על הטעות של האדם, שהיש והאין נפרדים זה מזה. כי בלי הטעות הזו, אין שום משמעות לשום תשובה שהיא. ולכן, כל התשובות, הן טעות. משום שלא ניתן להוכיח, שהלוגיקה עצמה של התשובות, שהיא עצמה אכן אמת.

וכאשר נדמה לאדם שאין שום תשובה, עליו להבין, שבכך הוא לא יוצא ידי חובת רצונו העצמי, להבין את המציאות. כי גם אם אין תשובה, עדיין צריך להבין בדיוק את מהות השאלה, ואת מהות האין תשובה. וכל זמן שלא ברור לאדם, מה בדיוק כן ומה בדיוק לא ברור לו, הרי שתמיד האדם ירגיש שחסרה לו ידיעה כלשהי.

והדרך הנכונה למצוא תשובות לשאלות, היא רק על ידי חקר השאלות עצמן. כי כנ"ל, גם כל השאלות כולן, מבוססות על הטעות, שהיש והאין נפרדים זה מזה. ובלי ההפרדה שבין היש לבין האין, יש רק אחדות מוחלטת, שבה אין שום שאלה כלל...