ובטרם נשיב לשאלה הזאת, האם אפשר או אי אפשר, ואיך אפשר להיות אלוהים (אלוהים במובן של: המציאות המושלמת / מהות המציאות) ולהשיג שלמות אלוהית, נאמר, שמי שעיניו בקודקודו, עליו לשאול את עצמו, האם זה בכלל טוב יותר להיות אלוהים?

ועוד נקודה למחשבה והיא, אם אלוהים הוא טוב שעושה טוב, והוא החליט לעשות את האדם כנפרד ממנו, ולא כמותו ממש, הרי שזה אומר, שלהיות אלוהים זה לא כ"כ טוב. כי אם זה כ"כ טוב להיות אלוהים, ואם זה אולי הכי טוב להיות אלוהים, אז אם אלוהים הוא טוב באמת, הרי שהיה עליו לברוא עוד אלוהים ממש כמותו, ואת זה כמובן הוא לא עשה.

אז אולי אלוהים מבין, שיותר טוב להיות בן אדם? ואולי זה טוב באותה המידה? ואולי זה רע? ואולי אלוהים הוא רע, ועושה רע, ולכן הוא ברא אדם, כדי שיהיה רע? ואולי הוא טוב, שעושה רע, ולכן הוא הפריד ממנו את האדם כדי שהאדם יסבול? ואולי הוא רע שעושה טוב, ולכן הוא הרחיק את האדם ממנו, כדי שיהיה לו טוב יותר?

בקיצור, בכלל לא בטוח שזה כ"כ טוב להיות אלוהים, לפחות לא מנקודת המבט של השאלה, שאם הכי טוב להיות אלוהים, אז למה מראש האדם הוא לא אלוהים. (ואולי אלוהים כן ברא עוד אלוהים כמותו, ורק שאר האלוהים החליטו שהם לא רוצים להיות אלוהים? וכולי).

ומי שיפקח מעט את עיניו ויתבונן היטב על הדבר הזה, ירא, ה שלהיות אלוהים זה רע, בדיוק כמו להיות בן אדם / תודעה / חלק מאלוהים וכולי. (אא"כ אתה אלוהים אמיתי, כפי שכבר ביארתי במקום אחר).

ולמה? ונקדים ונאמר, כי כל בני האדם בעולם, תופשים את ישותו של אלוהים, בצורה שגויה. ועצם זה שהאדם עושה הפרדה בינו לבין אלוהים, הרי שממילא זה אומר שהוא תופש את אלוהים, כישות סופית.

וגם אם נדמה לאדם, שאלוהים הוא אין סופי, הרי שבכך מפריד האדם את האלוהים האין סופי, מכל שאר הישויות הסופיות. והמציאות גדולה יותר מאלוהים האין סופי, ומכל שאר הישויות הסופיות.

כי אם מצד האמת האובייקטיבית, אלוהים הוא אין סופי באופן מוחלט, אז זה אומר שיש רק אלוהים, וא"כ אין בני אדם וכולי, וזה כמובן לא אפשרי, כי האדם קיים, והוא לא אלוהים אין סופי. וזה בעצם אומר, שלא יכול להיות קיים, גם אלוהים אין סופי. אלא, או שהכל אחד ממש, ואין שום הפרדה בין האין סוף לבין הסוף, שאז יש ישות אחת אין סופית בלבד, או שאם יש הפרדה בין היש סוף לבין האין סוף, אז אין שום אלוהים אין סופי באמת. כי האין סוף, נפרד מהצמצום ומהסוף, וא"כ הוא לא אין סופי באמת.

והרעיון הוא, שגם אלוהים הוא ישות סופית עם רצון וכולי. כי אלוהים נתפש, כישות עם כוח אין סופי וכולי. והאדם הוא טועה, שנדמה לו, שאם הוא יהיה אלוהים, יהיה לו טוב יותר. והאדם, אם הוא יפקח את עיניו קצת, ויחשוב שהוא אלוהים ויכנס לחוויה של אלוהים, הוא יראה ויגלה מיד, שלהיות אלוהים כפי שהאדם תופש את אלוהים, זאת לא מציאה כ"כ גדולה כמו שזה נראה. כי גם לאלוהים יש רצון, וגם הוא נפרד, מכל מה שהוא אינו אלוהים עצמו.

והמתחכמים יאמרו, שמנקודת מבטו של אלוהים, שום דבר לא נפרד ממנו. וזאת טעות גמורה. משום, שאפילו אם אלוהים מודע לעצמו, הרי שגם זאת נפרדות. כי הוא וידיעתו הם שניים. ואפילו אם לאלוהים יש רצון / מחשבה / רגש כלשהו, גם זאת נפרדות. כי כאשר הכל אחד ממש, לא שייך שמישהו יהיה מודע למשהו. כי כאשר הכל אחד, אין שום משמעות או חוסר משמעות לשום דבר, ולא שייך שום ידיעה כלל, אפילו לא ידיעה עצמית. כל שכן, שאם אלוהים רואה את העולם, וחווה אותו כאילו זה הוא, הרי שגם אצלו יש נפרדות.

והאדם עושה את מעשיו כדי להרגיש טוב. ובתיאוריה, אם יצליח האדם להגיע אל השלמות, הרי שהוא יחדל מעשיה כלשהי ומרצון כלשהו. כי אם יש שלמות באמת, אז אין רצון כלשהו, כי אין שום חיסרון כלל, ואז אין שום עשייה כלשהי. ואלוהים, יש לו לכאורה כוח אין סופי. ואם כוחו אין סופי, הרי שהוא יכול להשיג את השלמות. וכל שכן, אם נאמר שהוא עצמו השלמות עצמה. ואעפ"כ יש לאלוהים רצון, ואלוהים עושה דברים שונים. וזה מעיד על כך, שגם אצל אלוהים יש חיסרון כלשהו. כי אחרת לא היה לו שום רצון כלל.

וכפי שכבר אמרנו, אם אלוהים מודע לעצמו, הרי שהוא נפרד מידיעתו, וא"כ הוא חסר משהו. ולכן זה אומר, שגם אם האדם יהיה אלוהים, גם אז הוא ימשיך להרגיש שחסר לו משהו. וכל אחד יכול לעצום את עיניו, ולדמיין שהוא אלוהים, כפי מה שהוא מגדיר את אלוהים, ולראות, שאחרי תקופת זמן כלשהי, נמאס לו לאדם להיות אלוהים, והוא מעדיף לחזור להיות בן אדם, או שהוא מעדיף לא להיות קיים כלל, גם לא כאלוהים.

כך שלהיות אלוהים, זאת לא מציאה כ"כ גדולה. כי אלוהים הוא לא מלך מלכי המלכים, אלא הוא העבד של כל העבדים. כי אלוהים עובד כל הזמן ובכל מקום, להחיות ולהוות ולקיים את כל העולמות כולם, ללא שום מנוחה כלל. ובנוסף, הוא לעולם לא מרוצה ממעשיו. והראיה היא, שהרי הוא כל הזמן משנה אותם. אז האם יש לך עבד גדול מזה?!

ואלוהים משועבד לרצון העצמי שלו. וקיומו של הרצון העצמי של אלוהים, הוא קיים, ללא רצונו העצמי של אלוהים. כי גם אם נאמר שאלוהים יצר את הרצון של עצמו, הרי שהוא עשה זאת בלי לרצות זאת, כי עדיין לא היה לו רצון, ולא הייתה לו בחירה חופשית באמת. אלא אלוהים יצר את רצונו, בלי לרצות זאת, וממילא הוא משועבד לרצונו. כי יצירת רצונו, חזקה ממנו. וגם השינויים שברצונו שמשתנה כל הזמן, גם הם חזקים ממנו.

והטועים יגידו, שאין לנו שום הבנה במהות האלוהים וברצונו וכולי. והם טועים, משום שאם אין לנו בו שום הבנה, אז ממילא אין שום משמעות כלשהי להתייחס אליו. והדבר היחיד שאפשר לומר עליו, הוא שאין לנו בו שום הבנה, אך לא לומר עליו שום דבר מעבר לכך.

ויש טועים שמקיימים את תורת אלוהיהם מצד אחד, וטוענים מהצד השני שאי אפשר להבין את מהות רצונו של האלוהים. ועליהם להבין, שאם אי אפשר להבין את רצונו, הרי שאין שום משמעות למילוי רצונו. כי אולי הוא לא באמת רוצה, את מה שנדמה להם, שהוא אמר שהוא רוצה וכולי.

ובכל מקרה, אם אין לאדם הבנה במהות האלוהים, הרי שממילא אין שום טעם לרצות להיות כמותו. כי לפחות ע"פ השכל, מצבו לא יותר טוב מאשר של האדם.

אלא, שיש גם אלוהים אמיתי, שהוא האחדות והשלמות של המציאות. כי יש נקודת מבט של אמת, ששם הכל אחד ממש. ושם אכן אין שום ידיעה כלל ושום רצון ורגש ומחשבה כלל. וכל הרגשות והרצונות והמחשבות של העולם שלנו, הם כולם נכללים בבחינה אחת עם האחדות, שבה אין שום הפרדה כלל. והוא נגד השכל, שהנפרדות היא קיימת כנפרדות, ואעפ"כ היא אינה נפרדת מהאין ומההעדר המוחלט.

ואלוהים האמיתי, הוא המהות האמיתית של הכל, ששם היש והאין הם אחד ממש. ושם, כאשר התודעה של האדם מתחברת באמת לאחדות של המציאות, אז האדם אכן לא חווה שום תודעה עצמית כלל, כי שם הכל אחד ממש, ואז נשלמים אצל האדם כל החסרונות באמת. כי כאשר ישות האדם מתאחדת עם הכל באמת, אז התודעה אינה חסרה דבר. משום, שהיא לא נפרדת משום דבר בשום צורה.

והשאלה הנשאלת היא, האם האדם יכול להפוך להיות אלוהים האמיתי באמת? והתשובה היא די פשוטה, כי יש שתי אפשרויות. והאפשרות האחת היא, שהאדם הוא כבר אלוהים, והאפשרות השנייה היא שהאדם הוא לא אלוהים. ואם האדם הוא לא אלוהים בשום צורה, אז אין שום דרך שהוא יהפוך להיות אלוהים. כי מהות האלוהים והאדם היא שונה לגמרי.

וכמובן שלמזלו של האדם, אין שום שתי ישויות שהן נפרדות לגמרי זו מזו, משום שהמהות הראשונה של כל הדברים, היא אחת. ובשורש של כל הדברים, תמיד איך שלא נסתכל על הדברים, תמיד תהיה מציאות אחת גדולה יותר מהכל, שמכילה וממלאת את הכל, שבה הכל אחד ממש. ולכן האדם הוא כרגע, גם רק אלוהים האמיתי ממש.

ומצד האחדות של המציאות, האדם לא יכול להיות אלוהים האמיתי. משום שהוא כבר, גם רק אלוהים האמיתי. כי כאשר הכל אחד, לא שייך שום שינוי כלל. ולכן לא שייך שהאדם ישנה את מה שהוא, כי הוא כבר כל מה שהוא יכול להיות. דהיינו, האדם כרגע, הוא כבר אלוהים אמיתי בשלמות. ומצד האחדות של המציאות, אין שום צורך להיות אלוהים האמיתי, כי האדם הוא כבר אלוהים האמיתי כרגע ממש.

ומצד הנפרדות של המציאות, האדם כן יכול להפוך להיות אלוהים האמיתי. משום שכבר כרגע, הוא גם רק אלוהים האמיתי. כי מהות האדם, היא אלוהים האמיתי. בדיוק כמו שמהותם של כל הדברים, היא אלוהים האמיתי, דהיינו, האחדות של היש והאין. ולהפוך להיות אלוהים האמיתי, פירושו להבין ולדעת, שאתה כבר אלוהים האמיתי.

ואלוהים האמיתי, הוא החיבור של היש והאין, שזאת המהות הראשונה של כל הדברים, ששם הכל אחד ממש. (ואעפ"כ יש פנימיות לפנימיות עד אין סוף, בתוך האין סוף). וכל מה שהאדם צריך לעשות כדי לחזור ולחוות את האחדות של המציאות, זה להבין ולראות את האמת, שאכן הכל אחד ממש.

ומיד ברגע שהאדם רואה שהכל אחד ממש, מיד באותו הרגע, בפחות מרגע אחד, הוא הופך להיות אלוהים אמיתי. דהיינו, שהאדם מגלה שהוא תמיד היה הווה ויהיה אלוהים האמיתי. והתודעה של האדם מתבטלת לגמרי, והאדם נכלל בשלמות של המציאות לגמרי, ללא שום רצון / תודעה / רגש / מחשבה כלל.

ואח"כ האדם חוזר אל הנפרדות שבתוך האחדות. כי יש נפרדות של העולם, ויש את הנפרדות שהיא בתוך האחדות. ואחרי שהתודעה של האדם נכללת בשורשה ומתבטלת לגמרי, אח"כ האדם חוזר לעצמו, ורצונו וישותו ומחשבתו ותודעתו נוצרים מחדש, בדיוק כמו שנוצר רצונו של אלוהים השקרי, שהוא כבר לא באחדות של המציאות, ואז האדם חווה את הנפרדות של המציאות, מנקודת מבט של אלוהים.

ונזכיר: כי מנקודת המבט של אלוהים האמיתי, אין שום תודעה כלל. ובתוך הנפרדות שלנו, להבין שאתה גם רק אלוהים האמיתי, זה עצמו נקרא להיות אלוהים האמיתי.

וכיצד יכול האדם לחזור ולהיות אלוהים האמיתי? תשובה על ידי אמת מוחלטת. כי כל קיומה של הנפרדות מהשלמות, הוא שקר. ובכל מקום שהאדם מבדיל בין שני דברים, ושההפרדה הזאת נראית לאדם כאמת, הרי שזהו שקר שמתחזה לאמת.

ועל האדם לשנוא את השקר ואת האמת שאינה מוחלטת, ולאהוב בכל נפשו ומאודו את האמת המוחלטת. ועל האדם לנקות את מחשבתו מכל האמונות השקריות שלו, שהן השורש של כל השקרים שנאחזים באדם, כאילו הם אמת. וככל שיש יותר אמונה, כך יש יותר שקרים ויותר רע. וככל שהאדם מאמין יותר לדברים שונים בלי לבדוק אותם, כך נשמתו סובלת יותר בחווית הנפרדות.

ומי שרוצה לחזור ולגלות את האלוהים האמיתי שהוא, עליו לעקור את האמונה השקרית מליבו. כי האמונה ממלאת את הלב של האדם, וגורמת לאדם להרגיש "באמת", את הנפרדות השקרית של העולם. וככל שהאדם חווה יותר את הנפרדות, כך הוא יותר עבד, ופחות מלך. וכך הוא נמצא יותר בתוך החסרונות של העולם.

ועל האדם לשנוא את האמונה בתכלית השנאה, ולא להאמין לשום דבר בעולם. וכל דבר לברר את האמת, האם הוא באמת אמת מוחלטת, שאין שום אפשרות כלשהי, אפילו לא באופן תיאורטי שהיא לא מדויקת אפילו כחוט השערה, שא"כ היא שקר שרק נראה כאמת, או שאכן זאת אמת מוחלטת באמת, שאפילו השקרן והמשוגע הגדול ביותר בעולם, מסכים איתה!

ואפשרי לחיות בלי אמונה בכלל. דהיינו, אפשרי לחיות ולהאמין לדוגמא שמחר תזרח השמש, תוך כדי שאתה יודע שאתה לא באמת בטוח בכך, אלא...