ובו יתבאר, למה אמונה היא כ"כ רעה? ואבהיר, כי הכוונה היא לאמונה, שהאדם לא יודע משהו בוודאות, אלא רק מאמין בו. ובטעות נדמה לאדם שהוא יודע את הדבר, במקום לזכור שהוא רק מאמין בו. כי זה בסדר להאמין, אם אתה זוכר שאתה מאמין ולא יודע. הבעיה היא, כאשר האדם מאמין וחושב בטעות שהוא יודע את הדבר בוודאות.

והעניין הוא, כי כאשר האדם לא מאמין שדבר כלשהו אפשרי שהוא יהיה קיים במציאות, הרי שגם אם מראים את הדבר הזה לאדם מול עיניו, הוא פשוט הופך להיות עיוור, ולא רואה את הדבר. כי האדם כ"כ לא מאמין שהדבר אפשרי, עד כדי כך, שגם כאשר הוא רואה מול עיניו, יש שנוצר מאין ויש ואין כישות אחת ממש, הרי שהאדם מסרב להכיל את מה שהוא רואה תמיד.

וכיצד יכול האדם לוודא שהוא לא מסמא את עיניו מלראות את האמת כפי מה שהיא, בגלל חוסר האמונה שלו שהדבר אפשרי? והתשובה היא, שהאדם לא צריך להאמין לשום דבר. והסיבה שהאדם חי בגן עדן וחושב שהוא בגיהנום, זה לא משום שהוא לא מאמין שהוא בגן עדן, אלא משום שהוא כן מאמין, שהוא בגיהנום.

כי האמונה היא אם כל חטאת!. שהאדם מאמין לשכל שלו, שהשלמות והחיסרון הם שני הפכים. והאדם כ"כ מאמין לשכל שלו, עד שהוא חי בהכחשה גמורה לאמת. כי כל המציאות כולה, היא הפוכה מהשכל של האדם. והאדם מאמין לשכל שלו, והופך להיות עיוור ממש, וחי במציאות מדומה חלופית ממש, ולא רואה את האמת שהכל מושלם תמיד. (ואעפ"כ, מצד אחדות ההפכים, בכל אמונה של שקר, יש אמת, והיא עצמה האמת, ואין שום שקר וכולי).

והאמונה היא טובה, רק עבור מי שנמצא בתוך האחדות. שאצלו, האמונה מאפשרת לו להתרחק מהאחדות, אל תוך השקר של הנפרדות, ועל ידי זה לעשות ריבוי של האחדות. שזה כבר עניין אחר לגמרי. וכמה שהאמונה טובה עבור החכם האמיתי, כך היא רעה וגרועה עבור מי שאינו חכם אמיתי.

ושורש כל הצרות וכל הבעיות וכל הדברים הרעים והשקריים שבעולם, שורשם באמונה השקרית של האדם. שהוא מאמין לשכל שלו, שחושב שהיש והאין נפרדים זה מזה. ואם האדם יכפור באמונה שלו, ויברר את האמת לגבי העניין של היש והאין, הוא יגלה שהכל מושלם ממש. ואז ממילא הוא יראה את האמת, ויחיה חיים טובים באמת.

והעיקר שהכל תלוי בו, הוא שהאדם לא יאמין כלל, בשום דבר בעולם, ושהאדם ינקה את עצמו מכל טיפת אמונה אפילו כחוט השערה. כי חוט השערה של האמונה, חונק את האדם ולוקח ממנו את...