כי הטיפשים שיצאו מדעתם, דהיינו, בני האדם שנמצאים בתוך דעתם, שנדמה להם שהם בתוך דעתם, למרות שבאמת הם מחוצה לה, הם מפחדים לצאת מדעתם. כי האדם הוא משוגע אמיתי. משום שהאדם, נדמה לו שיש נפרדות בעולם, למרות שבאמת הכל אחד ממש. והאדם המשוגע, בעיניו הוא עצמו חכם, ובעיניו, מי שחושב שהכל אחד ממש, הוא המשוגע. כי בעיני המשוגע, החכם הגדול, הוא דווקא נדמה בעיניו למשוגע.

והמציאות, היא זאת שמחליטה מיהו משוגע. כי מי שלא מבין את המציאות, הוא המשוגע. וכל זמן שיש לאדם שאלה כלשהי על המציאות, למה היא כך ולא אחרת, הרי שהוא משוגע ממש, שאינו מבין שהיש והאין הם אחד ושאין שום שאלה כלל.

והמשוגע האמיתי שחי בתוך השיגעון של הנפרדות שלו, הוא מפחד להשתגע. ולמה הוא מפחד להשתגע? כי הוא מפחד שאם הוא ישתגע, אז שמא יקרה לו דבר רע. והאדם הוא כ"כ משוגע, עד שהוא מפחד להפסיק לסבול.

כי הסבל של האדם, הוא רק בגלל שהוא חכם בעיני עצמו, למרות שבאמת הוא משוגע. כי הסבל של האדם, הוא רק בגלל השיגעון של האדם, שחושב שהיש והאין הם נפרדים. וכל זמן שנדמה לאדם שהיש והאין הם נפרדים, הוא סובל. ואם יצליח האדם המשוגע להשתגע באמת, ולצאת מדעתו המשוגעת באמת, ולראות את השכל האמיתי, שהכל אחד ממש, אז ממילא, לא יהיה לאדם שום רע כלל, אלא רק טוב אמיתי.

כי אם התודעה חווה שהכל אחד ממש, קיומה הנפרד נעלם, ואין שום חיסרון כלל. כך שהמצב הוא, שכרגע האדם הוא משוגע מצד האמת, משום שהוא לא מבין את המציאות באמת, שבה היש והאין הם אחד. ובגלל שהאדם הוא משוגע, לכן הוא תמיד סובל בעינוי איטי ונצחי, של תחושת חסר רציפה לנצח נצחים, שהיא נובעת, רק בגלל השכל של האדם.

והאדם הוא כ"כ משוגע, עד שהוא מפחד לאבד את דעתו, ולחשוב שהכל אחד, שמא יקרה לו איזה דבר רע. והאדם לא מבין, שהוא כרגע נמצא בגיהנום ממש, שהוא חווית הנפרדות. ושהדרך היחידה שלו לצאת מהגיהנום, היא על ידי זה שהוא "ישתגע" בשלמות, ויבין באמת שהכל אחד ממש. שרק על ידי זה, האדם עובר לגור בגן עדן.

וכיצד יכול האדם לצאת מדעתו לגמרי ו"להשתגע" לגמרי? והדרך לכך היא, על ידי זה שהאדם משתמש בשכל שלו עצמו, כדי לפרק את השכל עצמו. כי בשכל עצמו, יש מנגנון השמדה עצמית, שהוא מאפשר לאדם לפרק את חווית הנפרדות שלו ואת השכל שלו עצמו, ודרך זה לעבור לחוויית מציאות חדשה, של השכל האמיתי של המציאות. שבו האדם מבין, שהיש והאין הם אחד ממש. שאז אין לאדם שום שאלה כלל על המציאות, ואז האדם חווה את השלמות של המציאות.

והדרך של האדם לפרק את השכל של עצמו, באמצעות השכל של עצמו, היא על ידי זה שהאדם חוקר את שורש השכל שלו עצמו. ובפועל, ראשית כל על האדם להבין את מהות השכל שלו עצמו. דהיינו, להבין, מה הן בדיוק מגבלות התפישה האנושית שלו עצמו? וכיצד השכל עצמו חושב? ואיך השכל מסיק מסקנות? ועל אילו הנחות יסוד, מבוססים חוקי הלוגיקה עצמם?

וכאשר האדם מתבונן בזה, הוא מגלה שהנחת היסוד הבסיסית ביותר של השכל, היא הנפרדות של היש והאין. דהיינו, הנחת היסוד הבסיסית ביותר היא, שהיש ישנו ושהאין איננו. ושאלו, שתי ישויות נפרדות זו מזו, ואפילו מנוגדות והפוכות זו מזו. ועל הנחת היסוד הזו, בנויים כל חוקי הלוגיקה וכל חווית המציאות של האדם.

ואחרי שהאדם מבין ורואה שכל חווית המציאות שלו כולה, מבוססת על אמונה סובייקטיבית אישית שלו, שלא בטוח שהיא אכן נכונה באופן מוחלט, עכשיו על האדם לברר עם שכלו, האם באמת זו הנחת יסוד נכונה באמת, שמשקפת את תמונת המציאות כפי מה שהיא באמת...