והעניין יתבאר ע"פ משל, לאותו גנב שבאו לחפש בביתו את הגניבה. והגנב הזה היה מתוחכם גדול, והוא בא בהצעה מפתיעה אל ראש השוטרים, והוא הציע לו, לעזור לו לחפש את הגניבה בביתו (של עצמו הגנב). ואותו גנב עזר לשוטרים להפוך כל אבן וכל פינה בביתו, והראה להם שהגניבה אינה שם.

וכאשר הגיעו השוטרים אל איזו פינה רחוקה נסתרת בתוך התקרה, אמר הגנב לשוטרים, הלא אתם רואים כמה אני איש אמין, שאני עוזר לכם לחפש את הגניבה בביתי, ולעזור לכם במלאכת החיפוש שלכם, ואני בעדכם, ואני רוצה שתמצאו את הגניבה הזאת, ואני עושה את כל מה שאני יכול, כדי לעזור לכם למצוא את הגניבה שאותה אתם מחפשים.

ואני גם רוצה לעזור לכם שלא תתאמצו יותר מידי. ולכן אני רוצה לגלות לכם, שאין לכם צורך לחפש בפינה הרחוקה והנסתרת שבתקרה, משום ששם הגניבה לא נמצאת, וחבל על המאמץ שלכם. ואתם רואים שאני באמת עוזר לכם לחפש את הגניבה, ואתם רואים שאני איש נאמן, שהרי לא מצאתם את הגניבה בביתי. אז אני כאיש נאמן שרוצה לעזור לכם, אומר לכם שאל תחפשו שם בפינה הרחוקה, כי שם הגניבה לא נמצאת כלל.

ועל ידי המרמה הזאת, על ידי זה גרם הגנב הרמאי הזה, לאותם השוטרים להאמין לו, והם לא חיפשו באותו מקום מרוחק, ששם כמובן הייתה הגניבה.

ועל האדם לדעת, שהשכל שלו הוא אותו הגנב הנאמן. כי השכל של האדם גונב לו את האושר שלו, על ידי זה שהוא יוצר אצלו הפרדה בין היש לבין האין, שהיא מהות חווית הנפרדות, שאחראית לכך שהאדם תמיד ירגיש שחסר לו משהו. והאדם מחפש ומנסה להבין, מי גנב לו את האושר שלו. והאדם משתמש בשכל שלו שהוא הרמאי הגדול ביותר, כדי למצוא את האושר שלו.

והשכל של האדם, עוזר לו בחיפושים אחרי האושר שלו. והשכל של האדם מלמד את האדם, כל מיני שיטות ורעיונות של שקר, איך להיות מאושר. וכל שאלה שהאדם רוצה לשאול אותה, השכל מעודד את האדם לברר את האמת ולשאול את השאלה שלו. ובכך השכל של האדם, יוצר מצג שווא, של אמינות ושל רצינות בבירור האמת.

אבל, יש שאלה אחת ויחידה, שאותה השכל מסתיר מהאדם, והיא, האם בכלל השכל עצמו הוא נכון, או לא? כי שכלו של האדם הוא פגום. וההוכחה לכך היא, שבעיני האדם המציאות נראית כמשוגעת. ומי שבעיניו המציאות היא לא ברורה בשלמות, הרי שזה רק משום שהוא משוגע. וככל שהמציאות יותר לא ברורה לאדם, כך הוא יותר עם שכל פגום, שלא מבין את ההיגיון של המציאות.

והאדם הוא כ"כ טועה, עד שנדמה לו, שהוא חכם גדול. והטעות של האדם, היא בכך שהשכל שלו עושה הפרדה בין היש לבין האין. והטעות הזאת של ההפרדה שבין היש לבין האין, היא בעצם שורש הסבל של האדם. כי ההפרדה יוצרת את החיסרון וכולי. והאדם הטועה שאינו מודע לכך שהוא טועה, הוא מחפש באמצעות השכל הטועה שלו, דרכים ועצות איך להיות מאושר, ולמצוא את האושר האבוד שלו.

והאדם לא רואה ולא מבין, שבעצם השכל, שעוזר לו לחפש את האושר, הוא בעצם זה שמרחיק אותו מהאושר. ובכל פעם שהאדם משתמש בשכל שלו, שחווה את הנפרדות של היש והאין, הרי שבכך בעצם האדם מתרחק מהאושר שלו, שהוא חווית האחדות והשלמות של המציאות.

והשכל של האדם מוכן ומעודד את האדם לבדוק הרבה דברים, מלבד דבר אחד שאותו השכל של האדם אוסר עליו לבדוק, והוא את מהות השכל עצמו. כי השכל עצמו מניח כל מיני הנחות, שהאדם לא בירר אותן באמת מעולם. כגון לדוגמא, האם באמת היש ישנו והאין איננו? והאם באמת האין והיש נפרדים זה מזה, או שמא זו רק אשליה שכלית בלבד?

והאדם כל חייו עובד ומשועבד ל"אני" שלו. אבל האם האדם עצר באמת לבדוק, האם באמת ה"אני" הזה בכלל קיים? ואולי הוא רק תעתוע כלשהו? ואולי הוא לא קיים כלל, אפילו לא כתעתוע? ואם הוא כן קיים, אז מהי מהותו באמת? ולמה הוא קיים? וכולי.

והשכל הוא כ"כ מניפולטור, עד, שהוא לפעמים גורם לאדם לחשוב, כאילו הוא באמת בודק האם השכל עצמו נכון, וכאילו הוא באמת בודק, האם הוא באמת קיים. אבל, האחראי על הבדיקה, הוא המניפולטור, שהוא השכל. שהאדם בודק עם השכל שלו, האם השכל עצמו צודק, שאז הבדיקה יוצאת כמובן, שקרית.

וכיו"ב מנהיגי שקר אחרים, שהם כאילו מעודדים את האדם לשאול שאלות, וכאילו יש להם תשובות לכל השאלות. אבל כמובן שיש אזורים אסורים, שאותם אסור לחקור, כגון...