כי האדם, חי בתחושת שעמום ובית הקברות, של העולם הזה של הנפרדות. כי מהות הדברים, לא משתנה לעולם. ורק הצורות והלבושים משתנים כל הזמן. וכל זמן שהאדם קיים כישות נפרדת, הרי שהוא חי בתחושת בית הקברות הגדול ביותר, שהוא עולם הנפרדות, שהוא עולם מת. שבו, לפעמים הלבושים מתחלפים, אך המהות נשארת אותו הדבר. ואז האדם חווה סוג של שעמום / מוות וסבל נצחי, ללא שום התחדשות כלל. משום שהדברים במהותם, לא משתנים לעולם.

ומי שרוצה לחוות התחדשות, אסור לו להיות זקן. כי הסבל של האדם נובע, רק משום שהוא זקן. והכוונה היא, שהאדם, נדמה לו שה"אני" שלו, קיים כרגע כהמשך של הרגע הקודם. וגם נדמה לאדם, שהעולם קיים כרגע, כהמשך של הרגע הקודם. ונדמה לאדם שיש חוקיות אמיתית של חוקי הפיזיקה וחוקי הטבע וכיו"ב.

וכל זמן שנדמה לאדם, שהרגע הזה הוא המשך של הרגע הקודם, הרי שהאדם חי בתוך חווית הזמן, שגורם לאדם בכל רגע ורגע להתרחק יותר ויותר מהחיות שלו, שהיא שורש המציאות, ששם נוצרת התחדשות הזמן. וככל שהאדם חווה יותר את המשכיות הזמן, דהיינו, שהאדם מרגיש שהרגע הזה, הוא המשך של הרגע הקודם, כך האדם הופך להיות יותר ויותר זקן, וכך גם האדם מרגיש יותר ויותר, את טעם המוות של הנפרדות, שרחוק משורש החיים שהיא האחדות שמהווה את הנפרדות.

ומי שרוצה לחיות טוב באמת, ולחוות בכל רגע ורגע את המקום ואת הזמן, כישות חדשה ממש, בכל רגע ובכל מקום ממש, דהיינו, מי שרוצה לראות ולחוות בכל רגע מחדש, את בריאת העולם ואת ההתהוות של העולם, ולראות את הבריאה הזאת, מנקודת מבט שקודמת לעולם לפני הזמן והמקום, דהיינו, מנקודת המבט של אלוהים, שעל ידי זה האדם חווה גם את הנפרדות אחרת, דהיינו, מתוך ידיעה שהוא אלוהים וכולי, מי שרוצה לזכות לכל זה, עליו לדעת, שאסור לו להיות זקן.

והכוונה היא, שאסור לאדם לעשות שום דבר בעולם, מתוך הרגל. ולא משנה מהו ההרגל, אסור לעשות שום דבר בעולם מתוך הרגל. אלא, אם אכן נכון לעשות את הדבר הזה ברגע הזה, אז יש לעשות את הדבר ברגע הזה, ואם לא, אז לא. אבל אסור לאדם באיסור חמור, לעשות את מעשיו, מתוך הרגל כלשהו.

ואפילו הרגל מחשבתי, אסור. כי אסור לאדם להיצמד לשום דבר, שהוא אינו אמת מוחלטת. ועל האדם לברר היטב היטב, האם האמונות והמחשבות שלו, האם הן אכן אמת מוחלטת (טיפ: לא, אף אחת מהן לא אמת מוחלטת! אא"כ מדובר בשכל על אנושי, שבו האמונה השקרית, גם היא אמת), או שמא הן לא יותר מאשר הרגל מחשבתי.

ועל האדם לחקור ולשאול תמיד על כל דבר, למה הדבר הוא כך? ולמה אני חי? ולמה אני עושה את מה שאני עושה? ומה התכלית והמשמעות של כל דבר ודבר שקורה לפרטי פרטים? ולמה המציאות היא דווקא כך ולא אחרת? ולמה חוקי הטבע של העולם, הם כפי מה שהם? וכיו"ב שאלות וחקירות, שחוקרות את עומק המציאות.

ואסור לאדם לנוח ולשקוט, כל זמן שהוא יכול להמשיך לשאול. דהיינו, שבכל פעם שהאדם מקבל תשובה כלשהי לשאלה כלשהי, האדם מוכרח להמשיך לשאול שוב פעם עוד שאלה נוספת. והאדם מוכרח לערער ולעקור את התשובה שהוא קיבל ומצא. ואסור לאדם באיסור חמור, לקבל שום תשובה שהיא, גם אם היא נראית לו כאמיתית ביותר.

כי כל התשובות כולן, הן כולן שקר!, בייחס לאמת המוחלטת. וכל זמן שיש תשובה יחסית, יש שקר. ולא רק כאשר יש שאלה, יש שקר, אלא, כל זמן שיש תשובה, יש שקר. כי התשובה, היא שקר. משום, שהיא נשענת על השכל. והשכל, הוא עצמו גם שקר. משום, שהוא אינו מחוייב, ולכן הוא לא אמת מוחלטת. ולכן אסור לאדם באיסור חמור, לעצור את השאלות שלו, כאשר הוא מגיע לתשובה כלשהי.

ועל האדם להמשיך לשאול ולשאול ולשאול, ולנסות להפריך כל תשובה שהיא. וכל תשובה ותשובה, על האדם לשאול, למה היא כך ולא אחרת? ואולי ההפך המוחלט הוא הנכון? וכך על האדם להמשיך לשאול שאלות, ולעקור את כל ההרגלים המחשבתיים שלו, שגורמים לו להיות זקן, וגורמים לו גם להרגיש את המוות ואת חוסר ההתחדשות של החיים.

עד שבסופו של דבר, האדם רואה את האמת, שהכל אחד. שהאדם מגלה, שבאמת הכל אחד ממש. ושאין שום תשובה ושום שאלה כלל. כי באחדות המציאות השכל שונה, שבו היש והאין הם אחד, ואז אין שום שאלות ותשובות כלל.

ואז, בנוסף האדם רואה גם, שאין שום התחדשות כלל, כי אין שום זמן כלל ואין שום שינוי כלל, כי הכל אחד ממש. ואז ה"אני" של האדם נעלם לגמרי, אל תוך האחדות של המציאות.

ואח"כ כאשר האדם נוצר ונולד מחדש אל תוך הנפרדות, אז...