ומהצד של שלמות והאחדות, התשובה האמיתית היא, שאף אחד בעולם לא באמת רחוק משלמות ומהאחדות. כי אין שום הבדל בין אחדות לבין נפרדות כלל. כי כאשר היש והאין הם אחד, אז לא שייך לומר שמישהו רחוק ממשהו. כי אין מישהו ואין משהו שנפרד ממשהו אחר. וכאשר הכל אחד ממש, אז כולם קרובים תמיד.

והעולם רחוקים מהאחדות, רק משום שהם מפרידים אותה מהנפרדות, וממילא זה מציב אותם, במרחק אין סופי ממנה. כי האחדות היא ההפך המוחלט של הנפרדות. והאחדות היא ההעדר המוחלט, שהוא ההפך המוחלט, של כל מה שישנו ושאיננו. וכאשר האדם מבין, שהיש והאין הם אחד, אז האחדות והנפרדות הם אחד, ואז הוא שם תמיד.

אבל, כאשר האדם מאמין לשכל של עצמו, שהיש והאין הם רק נפרדים, והוא לא מבין את האמת, שהנפרדות והאחדות הם דבר אחד ממש, הדבר הזה מרחיק את האדם במרחק אין סופי מהאחדות של המציאות. כי כל המציאות כולה, היא נגד האחדות. כי מהות האחדות, היא מחוץ למקום ולזמן. וכל מה שישנו בתוך המקום והזמן, הכל צועק רק נפרדות בלבד.

ואין שום אחדות כלל. כי כל דבר שהוא ישנו, הרי שהוא נפרד, וממילא הוא לא אחדות. והאדם רחוק במרחק אין סופי מהאחדות, משום שאפילו עצם קיומו העצמי של האדם, הוא עצמו מרחיק את האדם מהאחדות של המציאות.

כי הקיום העצמי של האדם, הוא עצמו, כל מהותו היא נפרדות. כי המשמעות של ה"אני" של האדם, היא נוצרת וקיימת רק בגלל המשמעות של נפרדות ה"אני", ממה שאינו "אני". כך שקיומו של ה"אני" של האדם, הוא תלוי בקיומה של הנפרדות. והנפרדות זועקת מכל זמן ומכל מקום, ואפילו מהמקום ומהזמן, של האדם עצמו.

ולכן כל העולם, רחוקים כ"כ מהשלמות ומהאחדות של המציאות, משום שכל העולם כולו אומר את ההפך של השלמות והאחדות. כי אין שום אחדות ושלמות בעולם כלל. כי הכל נפרד בזמן ובמקום, ואין שום אחדות שלמות כלל.

ואעפ"כ, מי שהוא איש אמת, הוא שונא את האפשרי ואוהב את המחוייב. דהיינו, שהאדם שונא בתכלית השנאה את חוסר הוודאות, ואוהב בתכלית האהבה את הוודאות. שעל ידי זה האדם מגלה את הוודאות המוחלטת, שהיא מחויב המציאות, שהיא האחדות של המציאות, ששם אין שום נפרדות, ולכן היא המצוי הראשון.

ואז האדם רואה את האמת, שאין שום הפרדה בין האחדות לבין הנפרדות, אלא הכל אחד ממש. ואז האדם חי בנפרדות ובאחדות בו זמנית ממש...