ובו יתבאר העניין, של מרכז הכוח של הידיעות של האדם. וגם העניין, של שחזור גלגולים ומה היית לפני שהיית.

והעניין הוא, כי האדם יודע המון דברים. וכל ידיעה שאותה יודע האדם, יש כוח ועוצמה מסוימת, לידיעה הזאת. כי יש דברים שהאדם יודע אותם יותר בוודאות, מאשר דברים אחרים. ומי שיתבונן יראה, כי מרכז הכוח של כל הידיעות של האדם, הוא חיצוני בלבד. כי הדבר הפנימי ביותר שאותו יודע האדם, הוא שהוא קיים.

וכל מה שהאדם יודע, הכל תלוי בקיומו של האדם. ז"א אין שום דבר שהאדם יודע אותו, בלי שבתוך ידיעת הדבר, תהיה כלולה ידיעת ה"אני" של האדם. כגון לדוגמא כאשר האדם "יודע" מהו שולחן, הרי שבעצם האדם יודע סוג של חוויה, של ה"אני" שלו. כי כל מה שהאדם יודע על השולחן, דהיינו, כל ידיעת האדם את השולחן, זה הכל ידיעות שחיצוניות לאדם.

וכאשר כל הידיעות שאותן יודע האדם, כולן נשענות על הידיעה של האדם, את הקיום העצמי שלו, הדבר הזה גורם לכך, שכל הידיעות של האדם, הן רעועות. כי כל מה שהאדם יודע, הכל תלוי בידיעה אחת, שהיא כמובן סובייקטיבית ואישית של האדם. כי הקיום העצמי של האדם, הוא לא יותר מאשר תחושה שיש לאדם.

וכל עולמו של האדם, וכל ההבנה שלו את המציאות, הכל נשען על תחושה, שלא וודאי לאדם, האם באמת היא מייצגת את כל האמת האובייקטיבית. כי גם אם היא אמת, שמא היא לא משקפת את כל האמת, ואולי ה"אני" של האדם הוא חלק מישות אחרת בכלל, שההבנה הזאת באמת, משנה את כל חווית המציאות של האדם.

וכמו כן, כל הבנת המציאות של האדם, היא כולה רק תיאוריות בלבד. הן תיאוריות חיצוניות, דהיינו, תיאוריות שהאדם שמע אותן מבחוץ, והן תיאוריות שהאדם המציא, כאשר הוא התבונן פנימה אל תוכו. אבל שום דבר אינו מוחלט. והאדם חי חיים שלמים, בלי שיש לו על מה להישען. ואין לאדם שום דבר יציב, שהוא יכול להיות בטוח בו באמת.

וכדי להשיג את השקט הנפשי ולהינצל מכל הספקות שיש בכל התחומים, על האדם להשיג את הוודאות, שהיא השגת האמת המוחלטת. ובפועל זה אומר, שעל האדם לשנוא את הספקות ולאהוב עד כלות הנשמה והנשימה, את הוודאות המוחלטת, שהיא הדרגה העליונה של האמת. ועל האדם להתמכר ולהתמסר כל כולו, אל חיפוש והבנת עצמו והמציאות באמת.

ובפועל זה אומר, שעל האדם להתבונן על כל מה שהוא יודע ומבין, ולשאול את עצמו, האם אני באמת יודע בוודאות שזאת האמת? או שמא המחשבה הזאת היא רק איזו תיאוריה שנכנסה אלי מהעולם החיצוני? והאם הידיעה הזאת היא באמת מוחלטת, או שהיא רק נראית כאמת, למרות שהיא אינה מוחלטת?

ועל האדם לזכור ולהבין, שכל מה שהוא יודע, גם אם זה מתוך הסתכלות פנימית, זה הכל רק תיאוריות. כי גם נקודת המבט הפנימית ביותר של האדם, גם היא לא יותר, מאשר נקודת מבט שהיא חיצונית, ביחס לנקודת מבט, שמשקיפה על כל הדברים כולם, מחוץ לכל הדברים כולם, כולל, משקיפה על ה"אני", מחוץ ל"אני" לגמרי, בלי שום אני כלל.

וזהו דבר שאינו הגיוני, כי כיצד יכול האדם להשקיף על הכל, מתוך תודעה עצמית, ושהתודעה העצמית שמשקיפה, תהיה גם מחוץ לעצמה, כדי להשקיף על עצמה?

והעניין הוא, שעל ידי זה שהאדם עושה את הבירור של האמת, ומרחיק את עצמו מכל האמונות באשר הן, דהיינו, מודה על האמת שהוא לא בטוח בשום דבר, על ידי זה בסופו של דבר, כאשר האדם מתנקה לגמרי, אז על ידי זה מתעוררת בתוך האדם הידיעה של האמת המוחלטת. דהיינו, שהאדם מתחבר כל כולו, אל ידיעת הדבר שאינו מוגדר כלל, והאדם חווה אותו כידיעה, ומרגיש שהוא בטוח בו באופן מוחלט.

וכאשר האדם נמצא בידיעת המוחלט, אז באמת אין שום ידיעה כלל ואין שום תודעה עצמית כלל. כי אם יש ידיעה, אז האדם היודע, לא יכול להסתכל על עצמו מבחוץ. ובשורש של המציאות, הכל מתאחד ממש. והיודע והידיעה והדבר הידוע, הכל אחד ממש, ואין שום הפרדה ביניהם כלל.

ואחרי שהאדם מתחבר לאחדות המציאות, אח"כ הוא חוזר לשכל של הנפרדות שלו, בדיוק כמו שהעולם והנפרדות שלנו מתהווים יש מאין בכל רגע מחדש. ואז האדם "זוכר" את האמת, שכל הנפרדות היא אחד וכולי.

ולפעמים האדם חושש, שאולי הוא יעלם בתוך האחדות ולא יחזור משם. ועל האדם לדעת את האמת, שרק הטעות של האדם גורמת לו לחשוב, שהקיום שלו כרגע, הוא המשך של הרגע הקודם.

ועל האדם לדעת, שבכל רגע ורגע, כל המציאות כולה, מתהווה מחדש יש מאין. והתודעה של האדם עם כל הזיכרון וכולי, הכל נוצר בכל רגע מחדש בכל מקרה. כך שהחשש של האדם שהוא לא יחזור לכאן, הוא חשש מטופש. משום שבכל מקרה, האדם בכל רגע נעלם, ובכל רגע הוא נוצר מחדש, כאפשרות שאינה מחויבת כלל.

ובנוסף, האדם לא באמת יכול להיעלם. כי האדם בסה"כ חוזר להיות מה שהוא היה, לפני שהוא היה. כי הטועים חושבים, שהאדם היה "נשמה" לפני שהוא היה. והעוד יותר טועים, הם חושבים, שהנשמה היא מחוץ לזמן ולמקום, שזו שטות מוחלטת.

והאמת היא, שהנשמה / תודעה, גם היא בתוך הזמן והמקום. כי יש מקום וזמן לנשמה, ומקום וזמן אחר, לכל מה שהוא אינו הנשמה של האדם. והנשמה הנפרדת, היא בתוך מקום וזמן. ולפני שהאדם היה נשמה, לפני כן הוא לא היה קיים כלל. דהיינו, הוא היה כלום ממש, ללא שום תודעה עצמית כלל. שהתודעה לא הייתה נפרדת משום דבר אחר, והכל כישות אחת ממש...