ובו יתבאר, למה אין שום רגש אמיתי, ולמה אי אפשר לאהוב / לשנוא / לכעוס / לסלוח וכיו"ב באמת ובשלמות, אלא רק באופן יחסי בלבד?

וזה משום, שכאשר האדם מחובר לנקודת האמת האמיתית, שם הכל אחד ממש. וכאשר הכל אחד ממש, אין שום תודעה כלל ואין שום רצון כלל, ואין שום הפרדה בין טוב לרע וכיו"ב. וממילא בנקודת האמת המוחלטת, שם לא שייך להרגיש / לחשוב / להיאחז בצורה כלשהי. כי בנקודת האמת שהיא מחוייב המציאות, שם אין שום נפרדות ושום ישות כלל.

ולכן, אי אפשר לפחד ולסבול באמת. וכל מי שסובל ומפחד, הרי שזה רק משום שהוא טועה במשהו מהאמת. כי מי שיבין באמת, למה באמת הוא מפחד, ומי שיבין באמת, למה באמת רע לו, באותו הרגע ממש, יפסיק להיות לו רע. כי אי אפשר לסבול באמת. כי אי אפשר לסבול כאשר האדם מחובר לנקודת אמת כלשהי. ואם הייתה באדם אפילו טיפת אמת מוחלטת, לא היה האדם סובל כלל.

ובנקודת האמת, גם אי אפשר להרגיש טוב או לשמוח. כי אין שם שום הפרדה כלל. אבל, כאשר אין שום הפרדה כלל, זה טוב אמיתי מצד עצמו. כי בנפרדות שלנו, יכול להיות שטוב לאדם בטוב שקרי, בגלל סיבה כלשהי. כי כל טוב שהוא בגלל סיבה כלשהי, הוא טוב של שקר. שמנסה להידמות לטוב האמיתי, שאינו תלוי בדבר. ובאחדות, שם אין שום רע כלל, והוא טוב מצד עצמו.

וכאשר האדם נמצא בנפרדות, עם השכל של האחדות, אז הוא יכול להרגיש רע, ולחוות אותו כטוב אמיתי. שזהו דבר והיפוכו, ואעפ"כ הוא כך. כי כאשר יש לאדם את השכל של האחדות, אז אצלו האחדות והנפרדות מתאחדות, והוא חווה את כל הנפרדות כרעה, כי אין בה שלמות. אבל בו זמנית, הוא חווה את כולה כטובה באמת, מצד זה שהיא באחדות עם האחדות. ושהנפרדות, היא כולה שלמות אמיתית, שלמות שהיא אחת, עם חוסר השלמות (צורה = מהות)...