ובו יתבאר העניין, שאפשרי המציאות, נכלל בבחינת מחוייב המציאות.

והעניין הוא, כי עבודת אלילים היא, שהאדם נותן כוח, לישות שאין לה כוח. והנה, הכוח שייך למסובב הראשון, שהוא המחוייב והוא המהות של המציאות. וכל הלבושים של המציאות, הם רק אפשרי המציאות ללא שום כוח כלל. וכל זמן שנדמה לאדם שיש כוח ללבוש של המציאות, הרי שהאדם, הוא עובד אלילים של ממש. ובכלל זה, גם נדמה לאדם שיש לו עצמו כוח כלשהו, גם הוא עובד אלילים. כי גם ה"אני" של האדם, גם הוא עצמו רק לבוש של המציאות.

ואלוהים האמיתי, הכוח האמיתי, הוא: האחדות של המציאות, מחוייב המציאות, הישות שממלאת את כל הלבושים של המציאות, הלא היא המהות של כל הדברים כולם, שנמצאת מחוץ ובתוך כל הדברים כולם, שהיא הכוח האמיתי וכולי.

וכאשר האדם מתקרב לשכל של האחדות, שבו הכל אחד ממש, אז ההבנה הראשונה שהוא מבין, היא ההבנה של אחדות המציאות. שהאדם מבין את מהותה של מהות המציאות. והאדם מבין מהו אלוהים, ומהו מחוייב המציאות, הלא היא האמת המוחלטת וכולי. והשלב השני והאחרון בשכל של האחדות, הוא השלב, שבו בחינת המחוייב ובחינת האפשרי, נכללות אחת בשניה.

כי באחדות השקרית (שגם היא שכל גדול מאוד), בה האדם מבין את עניין המהות של המציאות, שהיא מחוץ למקום ולזמן וכולי, אבל האדם עדיין עושה הפרדה בין הלבושים של המציאות, לבין המהות של המציאות. אבל בתכלית הסופית, הכל אחד ממש והכל נכלל אחד בשני ממש.

וכמובן שזה נגד השכל ונגד ההיגיון. אך אעפ"כ, האחדות של המציאות פירושה הוא, שכל מה שנכון לגבי הישות האחת האין סופית, נכון ללא כל שינוי, לגבי כל אחת ואחת מכל הישויות הסופיות. וכיו"ב להפך, שכל מה שנכון לגבי כל אחת ואחת מאין סוף הישויות הנפרדות והצירופים שלהן (שגם אלו ישויות בפני עצמן), נכון בדיוק ללא כל שינוי, גם לגבי המהות של המציאות.

וזהו דבר שהוא נגד השכל. כי ע"פ השכל הזה, יש ריבוי של אלוהים וריבוי של ישויות אין סופיות, שזה לא הגיוני. ואעפ"כ הדבר הוא כך. וע"פ השכל של האחדות, כל אחת ואחת מאין סוף הישויות הסופיות, היא אלוהים אין סופי של ממש. שרק בעיני האדם היא מצטיירת לו כישות סופית, למרות שהיא ממלאת כל עלמין וסובבת כל עלמין, בדיוק כמו המחוייב הראשון.

וכאשר האדם רואה איזו ישות סופית, כגון לדוגמא "אבן", מי שיודע את האמת, הוא מבין שמצד אחדות המציאות, הגודל של האבן הזאת, גדול יותר מאשר כל מרחב המקום והזמן גם יחד. כי כל ישות נפרדת, היא בגודל אין סופי אמיתי (אין סוף אמיתי, הוא גדול יותר מאשר המקום והזמן, דהיינו, בחינת האין).

כי יש ישות אחת ויחידה. שמנקודת מבט אחת, היא נראית אין סופית, מחוץ לזמן ולמקום, ללא כל צורה וללא כל הגדרה, דהיינו, אלוהים אין סופי, ובנוסף מנקודות מבט נוספות, היא נראית באין סוף צורות של הנפרדות שלנו. אבל זאת אותה הישות ממש. וכאשר האדם רואה איזו צורה של המציאות, הוא בעצם רואה רק היבט מסוים, של הישות שהיא ממש כרגע, אין סופית וכולי.

וכאשר אפשרי המציאות נכלל במחויב המציאות, אז התכונות של המחוייב, מתרחבות, גם אל כל מה שהוא אפשרי המציאות, ולהפך. כי זו הכל ישות אחת ממש, עד שאי אפשר להבדיל בין הלבושים השונים, כי הכל אחד ממש. וגם בחינת ה"אין", גם היא רק לבוש. ובשורשו, אין הבדל בין היש לבין האין, כי הכל אחד.

ועל ידי השכל הזה, אין שום עבודת אלילים כלל, כי הכל זו עבודת אלוהים האמיתי. כי אכן כל ישות וישות שיש בעולם, היא מחייה את כל העולמות כולם ואת המקום ואת הזמן וכולי. וכל נקודה, היא נקודת המרכז של העולם, בבחינת מה שביארתי על עניין "אמצעותא דעלמא היכא" (של רבי נחמן מברסלב), שבכל מקום, האור אין סוף הוא אמצע העולם...