ובו יתבאר, כי על האדם לקחת אחריות אלוהית, ולהבין כי הוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. או לכל הפחות על האדם לנסות לבדוק ולראות, האם הוא אכן בעל יכולות אין סופיות. כי אם האדם לא יעשה את זה בכוחות עצמו, אף אחד לא יעשה את זה במקומו.

והעניין הוא, כי יש כאלו שמתרצים את זה שהם לא מחוברים לשלמות של המציאות, בכך שהמציאות החיצונית להם, משפיעה על התודעה שלהם, והם אינם יכולים להתמודד איתה ולהתגבר עליה. והאדם בעצם מנסה להסיר מעצמו את האחריות, ומנסה לומר שאין לו בחירה חופשית, ושהוא לא מסוגל להתחבר לאמת המוחלטת. משום, שטבעו האנושי, שונה ממנה.

אך אי קבלת אחריות, אינה פוטרת מעונש. כי בכך שהאדם מסיר מעצמו את האחריות לצרותיו, צרותיו לא באמת נעלמות ממנו, אלא הן רק מתגברות עליו. (אא"כ הוא חווה חוסר בחירה מוחלט, והופך להיות אלוהים שקיים, לפני קיומו של רצונו העצמי).

והאדם יכול לנסות כמה שבא לו להסיר מעצמו את האחריות לגורלו, ולהאמין שאולי אלוהים / היקום / המציאות ירחמו עליו, ויעשו את העבודה השחורה או הלבנה במקומו, אבל למזלו הרע של האדם, חוקי המשחק מנוגדים למשאלת הלב של האדם.

ועל האדם להבין, שאם הוא לא ידאג לעצמו, אף אחד אחר לא ידאג לו. כי האושר נמצא בתוך האדם עצמו. והאושר נובע מכך, שהאדם חווה את האחדות ואת השלמות של המציאות. והמציאות היא אכזרית וקשה ביותר, וכל רצונה הוא, שהאדם יסבול (כי הסבל של האדם, הוא המשלים, של השלמות האין סופית שלה. והצמצום, משלים את האין סוף. וכל זה, רק מנקודת מבט של נפרדות).

והמציאות גורמת לאדם שיסבול, על ידי זה שהיא מחייה ומהווה ומקיימת את הישות העצמית של האדם. כי הסיבה שהאדם סובל, היא רק בגלל שהתודעה העצמית הנפרדת שלו קיימת. וכל זמן שהאדם מודע לקיום העצמי שלו, הוא סובל. משום שהוא חסר, את מה שנפרד ממנו.

והאדם החזק והגיבור ביותר בעולם, הוא יכול להתגבר ולנצח המון מלחמות ולפצח המון אתגרים, מלבד להתגבר על הקיום העצמי של עצמו. כי הקיום העצמי של האדם, לא תלוי בו בשום צורה שהיא. והאדם לא בוחר, האם התודעה שלו תהיה קיימת או לא. ומאחר שכך, האדם לא יכול לבחור להעלים את עצמו ולהפסיק לסבול.

והמציאות כולה, רוצה שהאדם ירגיש רע. ולשם כך היא יוצרת ומסובבת את האדם, בכל זמן ובכל מקום (כפשוטו), בחוויה נצחית ואין סופית של נפרדות. והאדם לא יכול להשתחרר מחוויית הנפרדות הזאת של המקום והזמן, בשום צורה שהיא. וכל חווית נפרדות, היא חווית סבל. כי ההפרדה, היא צמצום. והצמצום, הוא חסר את השלם, ולכן האדם סובל. והאדם לא יכול להיפטר בשום צורה מחוויית הנפרדות של ה"אני" שלו.

ובכך שהאדם מנסה להסיר מעצמו את האחריות לגורלו, בכך האדם לא פותר את צרותיו בשום צורה, אלא הוא רק מחזק את צרותיו. ובכך שהאדם מנסה לטעון, שאין לו בחירה להתנגד לחוויית הנפרדות של המציאות, בכך האדם רק מעמיק את האחיזה של הנפרדות, בייאוש שלו להיפרד ממנה. (הסרת אחריות, מחזקת את תחושת הייאוש של האדם, שחושב בטעות, שהוא לנצח יסבול).

ועל האדם להבין ולדעת, שאין שום ייאוש בעולם כלל. ואין שום יאוש בעולם כלל, משום שאין שום שקר בעולם כלל. והייאוש, הוא רק בגלל שהאדם משקר את עצמו סתם ובלי סיבה. כי האדם משקר את עצמו שהדבר אינו אפשרי, לפני שהוא בדק את כל האפשרויות כולן. ואין שום אדם בעולם, שנתן את כל כולו בשלמות למען פתרון הבעיה, ועדיין לא הצליח לפתור אותה. כי אין דבר העומד בפני הרצון האמיתי.

ועל האדם לדעת את האמת, שמי שאחראי לגורלו ואפילו מי שאחראי לגורלה של כל המציאות כולה, זה הוא עצמו ממש. כי האדם הוא גם רק אלוהים וגם רק בן אדם. ומהצד שהאדם הוא אלוהים, הרי שהוא שולט בכל מה שהיה הווה ויהיה תמיד, איתו עצמו כצמצום וגם עם כל אחד אחר, בכל מקום ובכל זמן. והאדם, הוא אלוהים, שמצמצם את עצמו (בזמן הווה), לתוך גוף גשמי של נפרדות וכולי.

ועל האדם להבין, שמרכז הכוח של העולם כולו, ושנקודת המרכז של כל העולמות כולם, שהיא זו שמחייה את כל העולמות כולם, נמצאת בתוכו. ועל האדם לדעת, שבכלל העוון של כפירה באלוהים, נכללת הכפירה של האדם בעצמו. כי אמונה באלוהים שנפרד ממך, היא בעצם כפירה באלוהים האמיתי שבתוכך. ומי שכופר באלוהים, ומתכחש ליכולות האלוהיות שבתוכו, סובל לנצח נצחים.

ועל האדם להיאחז באמת, שאין דבר טוב ממנה. ועל האדם לא להתייאש כלל, אלא אך ורק לנסות להבין את המציאות כמה שיותר. ועל האדם לנסות להבין את שורש הסבל שלו. ולהבין שהוא נובע מעצם...