ובו יתבארו סוגים שונים של תלמידים, ומיהו ומהו תלמיד אמיתי? ואיך להיות תלמיד אמיתי? ועל סוגי רבנים ומורים שונים. ועניין אילו ידעתיו הייתיו. ונאיר: כי כל מה שיוסבר להלן, מתייחס גם לגבי השכל של האדם, ביחס לשכל של המציאות. שהאדם הוא התלמיד, והאמת של המציאות, היא המורה דרך וכולי.

כי יש כאלו שנדמה להם, שהם תלמידים של זה שהוא חכם בעיניהם (כי החכם, הוא חכם רק בעיני המתבונן בו), אך הם אינם תלמידיו כלל.

ותלמיד אמיתי, הוא רק זה שאין חילוק בין דעתו של התלמיד לבין דעתו של רבו. כי כל זמן שהתלמיד הוא עדיין תלמיד, הרי שהוא תלמיד של טעות. כי הוא רק טועה לחשוב, שהוא לומד את דעת רבו האמיתית. ואילו היה האדם לומד את דעת רבו באמת, הרי שדעתו הייתה נכללת בדעת רבו, ולא היה שום חילוק בינו לבין דעת רבו. ושלמות התלמיד, היא כאשר אין שום חילוק, בין דעתו לבין דעת רבו.

כי כל זמן שדעת הרב נפרדת מדעת התלמיד, דהיינו, שהתלמיד רואה את דעת הרב, כחיצונית וכנפרדת מדעתו האישית שלו, הרי שזהו תלמיד של טעות. כי הוא עוד לא מבין את האמת, ועוד לא רואה את ההתגלות שלה, מתוכו עצמו.

וכל תלמיד, הוא תלמיד של טעות. משום, שאם הידע הוא חיצוני לאדם, הרי שזה רק משום שהאדם רחוק מהאמת. ורק מי שלומד משלמות השכל של עצמו, רק הוא תלמיד של אמת שנכלל ברבו. ונדגיש, כי התלמיד של אמת, הוא לומד משלמות השכל של עצמו. ולמרות שיש כאן דבר והיפוכו, כי כיצד ילמד התלמיד, אם שכלו הוא כבר מושלם, אעפ"כ, רק מי שלומד משלמות השכל של עצמו, רק הוא תלמיד של אמת.

כי כל זמן שהשכל של האדם הוא לא שלם, הרי שהשכל השלם, הוא נפרד מהפנימיות של האדם, והאדם עדיין לא נקרא תלמיד אמיתי של אמת. ולכן, כל תלמיד, הוא תלמיד של טעות. משום שאם האדם עדיין יכול ללמוד משהו, הרי שזה אומר שדעתו עוד לא התאחדה עם השכל של המציאות. והרי שהוא תלמיד של טעות, כי הוא עדיין לא באמת מחובר לרבו, שהוא הידיעה השלמה.

ותלמיד של אמת, הוא מי שזכה לשלמות השכל שהכל אחד. שידיעת האחדות, אין ידיעה שגדולה ממנה, משום שאין בה שום הגדרה ושום הפרדה כלל. ותלמיד כזה, הוא עדיין יכול ללמוד טוב יותר, אחדות גדולה עוד יותר, בבחינת אין סוף אין סופי, שהוא גם נפרד וגם אחד במהותו, בחינת ריבוי האלוהים וריבוי המקיפים שמעל האין סוף.

וכל זמן שהאדם עדיין לומד את השכל של האחדות, ושהשכל של האחדות נפרד ממנו, הרי שהוא עדיין תלמיד של טעות. משום שדעתו, עדיין נפרדת מדעת רבו.

וגם בתוך תלמידי הטעות, יש מדרגות שונות. ותלמיד של אמת, בתוך תלמידי הטעות, הוא רק מי שמבין, שהשכל של רבו הוא השכל היחיד החכם + הטוב בעולם. כי כל זמן שנדמה לאדם, שיש עוד שכל מלבד השכל של רבו, שגם הוא שכל של אמת אפילו בטיפה אחת, הרי שהאדם הוא עדיין לא תלמיד של אמת, אפילו לא בתוך בחינת תלמידי הטעות.

כי החכם האמיתי (שהוא בחינה אחת עם השכל האמיתי), הוא מלמד את האדם, שכל שהוא נפרד מכל השכל שיש בעולם. ושהוא לא דומה לשום שכל שיש בעולם, בשום צורה שהיא. כי כל השכל שיש בעולם, הוא שכל של נפרדות. שכל אחד מהשכלים שבעולם, מפריד את עצמו ומגדיר ומבדיל את עצמו, משאר השכלים ששונים ממנו ומנוגדים והפוכים לו.

אבל החכם האמיתי, הוא מלמד את האדם שכל אחר לגמרי. שכל שנמצא מחוץ לכל השכלים שבעולם, שכל שמכיל בתוכו בשלמות מוחלטת, את עצמו וגם את הניגודיות של עצמו, כישות אחת ממש.

וכל זמן שנדמה לאדם, שיש עוד שכל בעולם, שיכול להועיל לו בצורה כלשהי, מלבד השכל של האחדות, הרי שהאדם הזה, הוא תלמיד של טעות. כי הוא לא מבין את דעת רבו, אפילו לא ברמת האמונה והדמיון בלבד.

כי תלמיד של אמת, הוא רק זה שמשיג בשכלו את שכל האחדות, שאז דעת התלמיד, מתאחדת עם דעת הרב. אבל עד שדעת התלמיד ודעת הרב מתאחדות, עד אז, התלמיד משיג בכח המדמה שלו ובדמיון ובאמונה שלו, את דעתו של רבו. שבעיניו של התלמיד, היא עדיין נפרדת מהשכל שלו, של התלמיד.

ורק כאשר התלמיד מכוון את כל עומק מחשבתו ורצונו, להבין את דעת רבו, שנפרדת מכל שאר השכלים שבעולם, רק אז האדם הוא בבחינת תלמיד אמיתי, בתוך כל תלמידי הטעות. אבל כל זמן שהאדם חושב, שהשכל של רבו הוא חכם, אבל יש עוד סוגי שכל חכמים בעולם, הרי שהאדם הוא תלמיד של טעות. משום שהוא לא מבין ולא באמת לומד את דעת רבו.

כי האדם, לא לומד את דעת רבו מנקודת המבט של רבו, אלא את דעת רבו, מנקודת המבט האישית שלו (של התלמיד). והשגת הרב, את דעת עצמו, רחוקה כרחוק מזרח ממערב, מהשגת התלמיד את דעת רבו. והתלמיד לומד את דעת רבו, כפי מה שהוא משיג אותה. למרות שהיא בכלל רחוקה, ממה שדעת רבו באמת.

ואיך יזכה האדם להיות תלמיד של אמת, שדעתו נכללת בדעת רבו באמת, והתלמיד והרב הופכים להיות ישות אחת ממש? תשובה: על ידי זה שהאדם יכפור ולא יאמין לרבו, אפילו לא כחוט השערה.

כי כל זמן שיש לתלמיד אמונה ברבו או בכל שכל שהוא בעולם, (שכל השכלים שבעולם הם בחינת רבו של האדם. וכל זמן שיש לאדם אמונה בשכל כלשהו), הרי שהאדם נשאר בבחינת עבד. שהוא עבד מתחת לשכל של רבו. והוא יישאר שם בבחינת תלמיד, שמקבל את החיות שלו, מבחינה שחיצונית לו, שהיא השכל של רבו.

והתכלית היא, שהאדם עצמו יתאחד עם רבו. כי הטועים אומרים, ש"אין לאדם להשתדל להיעשות זה הצדיק", אלא על האדם לקבל את חיותו, מהצדיק שנפרד ממנו. והטועים הגדולים עוד יותר, מאמינים לאותם הטועים שאומרים, שאל לו לאדם להיות זה הצדיק ממש.

והוא עניין הצמצום. שהטועים אומרים "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור" ו"במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות". כי הטועים האלו חושבים, שאילו ידעתיו הייתיו. ומאחר שהבורא הגביל את שכל האדם, הרי שאל לו לתלמיד להיות כמו רבו, ואל לו לתלמיד לנסות לחקור את מהות ועצמיות הבורא. ועל האדם להישאר, עבד עבדים לנצח נצחים.

ולמה עבד "עבדים" ולא עבד של מלך מלכי המלכים? משום שכל זמן שאין לאדם השגה במהותו ועצמיותו של הבורא, הרי שהוא תופש את הבורא, בתפישה שגויה ומצומצמת, והוא הופך את מלך מלכי המלכים, לעבד עבדים. והוא האדם עצמו, עובד את העבד של העבדים, שהוא האלוהים בתפישה השגויה שלו.

וכל אדם שמפחד לחקור, מה יש לפני ואחרי ומעל ומתחת לשכל של עצמו, דהיינו, כל אדם שמגביל את ההתבוננות שלו הפנימית בצורה כלשהי, הוא עבד עבדים, שעובד את העבד עצמו. כי תפישת מציאות שגויה, היא עבד. והאדם עובד, את תפישת המציאות השגויה.

והטועים שוכחים, שמהות ועצמיות הבורא, למרות שהיא נשמעת כאיזה דבר רחוק מהאדם, הרי שהיא לא יותר, מאשר המהות והעצמיות של האדם עצמו. ואם האדם לא יבין את מהותו העצמית בשלמות, שהיא בעצם מהות הכל, שהיא בעצם מהותו של הבורא, כיצד יבין האדם את עצמו?!

והתכלית, היא בהחלט שהאדם כן יהפוך להיות רבו. ואילו ידעתיו הייתיו - על דרך החיוב. כי הטועה חושב, שלא הייתיו, ולכן לא ידעתיו. אבל החכם יודע, שכבר הייתיו ולכן גם ידעתיו. כי האדם הוא אלוהים ממש, למרות שהוא לא חווה את זה. כי האלוהים שהוא ה"אני" האמיתי של האדם, הוא מצמצם את עצמו לתוך השכל האנושי. אבל הוא עדיין גם אלוהים ממש. כי היד המצומצמת, היא עדיין גם הגוף, והגוף הוא גם האדם, והאדם הוא גם העולם והמקום והזמן, שהם גם אלוהים, שהוא האחדות של המציאות.

והשגת דעת הרב בשלמות, היא בסך הכל הבנת האדם את עצמו. כי שורש השכל של הרב ושל התלמיד, הוא אותו השורש. כי השורש של הכל, הוא אחד. והתלמיד שלומד את דעת רבו, הוא לומד את דעת ה"אני" האמיתי שלו עצמו. וכל השכלים שבעולם, הם לימוד עצמי של האדם את עצמו. ושורש כל השכלים שבעולם, הוא השכל של האחדות, שהוא שורש הכל.

וכיצד יהפוך האדם להיות מי שהוא באמת? וכיצד יוכל האדם להתאחד עם דעת רבו? תשובה: על ידי זה שהאדם יכפור בדעת רבו בשלמות, דהיינו, שינקה את עצמו מכל אמונה שהיא בדעת רבו, אפילו כחוט השערה.

והטועים חושבים, שלנקות את עצמך מאמונה בדעת רבך, פירושו, לחשוב שרבך הוא טועה. והטועים, מלמדים את האדם להאמין להם. כי כל השכל שלהם, הוא של טעות. ואמונה, היא כולה שקר. כי כאשר יש ידיעה של אמת, אין שום אמונה כלל. והטועים אוחזים באדם, רק בגלל האמונה שלו. ולכן הם אומרים לאדם, להאמין להם ובאלוהיהם. משום שבלי אמונה, הם יאבדו את החיות שלהם. כי כל החיות שלהם ושל אלוהיהם, היא של טעות בלבד.

אבל מי שהוא איש אמת, שהוא משפיע מטובו, רק אחרי שטובו שלם, הוא לא יכול להיות חסר, מכך שלא יחזיקו ממנו. כי הטועים, הם משפיעים מהסבל שלהם על העולם. כי נדמה להם, שבני האדם סובלים בעולם, ושהם צריכים להציל את בני האדם מלסבול, שזהו כמובן שכל של סבל ושקר. והם מנסים להציל את האדם, למרות שבאמת הם לא הצילו את עצמם. כי הם עדיין חושבים שהם צריכים להציל מישהו, ושיש רע...