כי השכל, מפריד בין טוב לבין רע. וכאשר יש הפרדה, בין טוב לבין רע, אז תמיד יש רק רע. כי כשיש הפרדה, אז הטוב שישנו, הוא לעולם חסר. והאדם תמיד רוצה, שיהיה לו יותר טוב ושלא יהיה לו פחות טוב. ולכן כאשר יש הפרדה, בין טוב לבין רע, אז תמיד רע.

ושורש ההפרדה, הוא ברצון. כי הרצון העצמי של האדם יוצר את הטוב ואת הרע. כי בלי רצון עצמי, אין טוב ורע. ושורש הרצון, הוא השכל שמפריד בין ה"יש" לבין ה"אין". כי כאשר הכל אחד ממש, ואין שום הפרדה בין יש לבין אין, אין שום רצון כלל, והכל אחד ממש, והכל טוב אמיתי ממש.

ולכן, כל זמן שיש שכל, יש דאגות. וזה דווקא כאשר השכל אינו מושלם. כי חוסר שכל כשהוא בשלמות, פירושו שהאדם לא מבדיל, בין יש לבין אין. כי מהות השכל, היא אי היכולת להכיל דבר והיפוכו בבת אחת. והשכל מונע את תפישת המציאות שהכל אחד. וכאשר אין שכל בכלל, אז ורק אז אין הפרדה בין יש לבין אין, ואין רצון, ואין טוב ורע, ויש טוב אמיתי.

וכיו"ב גם כאשר השכל שלם. כי בקצה של השכל, הכל מתאחד. כי כאשר האדם מסתכל על המהות של כל דבר ועל התכלית ועל הסיבה של כל דבר, הוא רואה שהכל אחד ממש, והיש והאין מתאחדים אצלו. וגם אז אין שכל של נפרדות, ואין דאגות.

והטועים חושבים, שהמשוגעים אין להם דאגות. אבל גם למשוגע יש רצון, וגם הוא יש לו את הדאגות שלו. כמו לדוגמא הטעות שאומרת, שהמאמינים באלוהים, הם מאושרים יותר וחסרי דאגות. והטעות נובעת, מכך שאין להם את הדאגות הרגילות, אבל יש להם דאגות אחרות. כמו שגם למשוגע יש את הדאגות שלו, לפי הרצון שלו. ורק בהעדר שכל מוחלט, רק אז אין שום דאגות כלל.

וועוד נוסיף ונעמיק: רק בקצה של השכל, בקצה העליון או בקצה התחתון, כאשר אין שום שכל שעושה הפרדה בין יש לבין אין, ומכיל בתוכו את ההפכים שהכל אחד ממש, רק אז מתבטל הרצון, ומתבטל הטוב והרע השקרי, ויש טוב אמיתי...