הפעם נבאר את הטעות של אלו שבטוחים בעצמם, בכך שהאדם לא יכול להגיע, אל האמת המוחלטת והאובייקטיבית של המציאות.

וראשית כל יש להבין, כי מי שחושב שאי אפשר לדעת שום דבר באופן מוחלט, הרי שממילא הוא גם לא יכול לדעת באופן מוחלט, שאי אפשר לדעת שום דבר באופן מוחלט. ומי שהוא עצמו יודע, שהוא לא יודע את הכל, הרי שהוא לא יכול להיות בטוח בוודאות, בכך שאי אפשר לדעת את הכל. ורק הטועה, לא שם לב שהוא מטעה ומשקר את עצמו, בכך שהוא בטוח שאי אפשר להיות בטוח. כי אם אי אפשר להיות בטוח, אז גם אי אפשר להיות בטוח, בכך שאי אפשר להיות בטוח. והדבר הוא פשוט, לכל מי ששכל ישר בראשו.

והעניין השני שיש להבין אותו הוא, שבלי מוחלט, אין יחסי. ואם האדם היה בטוח באופן מוחלט, שאין אמת מוחלטת, הרי שלא הייתה שום משמעות אמיתית לגבי האדם, של עניין האמת והשקר. כי כל המשמעות של האמת והשקר, היא רק ביחס למוחלט. ואם האדם היה משוכנע באופן מוחלט, ששום דבר אינו מוחלט, ממילא האדם היה בהשתוות שהכל אחד, ושאין שום אמת ושקר כלל.

כי האדם חי את החיים שלו, תוך כדי ההפרדה שהוא עושה כל הזמן, בין האמת לבין השקר. והמשמעות של הפרדת האמת והשקר, היא שיש איזו אמת אחת מוחלטת, שהכל מתייחס אליה. אבל אם האדם באמת היה משוכנע בכך, שאין שום אמת מוחלטת, או שאין שום דרך שהוא יגיע אל המוחלט, אם האדם היה משוכנע בכך באופן מוחלט, ממילא האדם היה מאבד את כל המשמעות של האמת והשקר היחסיים.

וכיו"ב לגבי עניין השלמות. שאם האדם היה משוכנע בשלמות, בכך שאין שלמות, או שהוא לא יכול להשיג אותה, אז ממילא האדם לא היה עושה הפרדה בין טוב לרע. כי ההפרדה בין טוב לרע, גם היא עניין יחסי ביחס לאיזה טוב מושלם. אבל אם הטוב, לעולם לא יהיה מושלם, ואין שום נקודת שלמות, אז ממילא כל הנקודות בציר הטוב והרע, שוות בערכן.

אך האדם לעולם לא מסתפק בשום רמה של טוב, גם אם היא גבוהה ביותר. משום שהאדם בתוכו, כן מחפש את המושלם ואת האמת המוחלטת. והאדם, מוטבעת בו התפישה שאומרת שיש אמת מוחלטת ושלמות מושלמת. ואליה האדם כוסף. ורק כאשר האדם משיג אותה, רק אז האדם מרגיש טוב באמת...