התהליך שבו האין (אלוהים) מתהווה והופך להיות יש (העולם), אפשר להסתכל עליו משתי נקודות מבט שונות. ונקודת המבט הראשונה היא, כי אלוהים מבטא התנהגות, של שנאה עצמית ושל ניסיון התאבדות. ולמה?

כי בעצם אלוהים לוקח את עצמו, ומפריד את עצמו מעצמו. דהיינו, לוקח חלקים מעצמו, ומרחיק אותם ממנו, ומצמצם אותם, ויוצר מהם ישויות שנפרדות מהאחדות שלו. וזהו תהליך של השמדה עצמית. שהאחדות, מנסה להשמיד את עצמה, על ידי זה שהיא יוצרת את הנפרדות של המציאות.

וכמובן שיש גם נקודת מבט הפוכה, והיא שאלוהים יש לו אהבה עצמית גדולה מאוד, ואלוהים מנסה להתרבות ולהגדיל את עצמו לגודל יותר גדול, מאשר גודל אין סופי. כי אלוהים הוא אין סופי. ואלוהים הוא כ"כ אוהב את עצמו, עד שאפילו האין סופיות שלו, לא מספיקה לו.

ולכן אלוהים מנסה להתרבות. ואז הוא לוקח חלקים ממנו, ומפריד אותם ממנו. ומאחר שתהליך ההפרדה, לא גורע מהתכונות של מהות הדבר, ממילא זה אומר שגם לאחר הצמצום, הישות המצומצמת זהה לחלוטין למהות של עצמה, שהוא האין סוף. ואז ממילא יש לנו ריבוי של אין סוף.

ואעפ"כ גם תהליך של התרבות, גם הוא סוג של התאבדות והשמדה עצמית. ולמה? משום שהתרבות, פירושה ליצור עוד ישויות שהן שונות מהישות המקורית. כי אם הן זהות לחלוטין לישות המקורית, הרי שאין כאן התרבות. ואם הן לא זהות לישות המקורית, הרי שיש כאן סוג של צמצום של הישות המקורית הראשונה.

כי המציאות מכילה בתוכה רק ישות אחת שהיא אין סופית. ועכשיו אחרי הבריאה של הנפרדות, יש כאילו פחות מקום לישות השורשית, שמנסה להתרבות. כך שגם התרבות, פירושו התאבדות. כי הישות המקורית, משנה את הצורה שלה, וזה סוג של התפתחות, אבל גם של התאבדות...