ובו יתבאר עניין ידיעת הכלום, ועניין תכלית הידיעה, שהיא שלא נדע.

והעניין הוא, שאחרי שלא מבינים שום דבר, אח"כ מבינים שום דבר. כי הבנת הכלום / שום דבר / אין, היא תכלית הידיעה שלא נדע ממש. ובתכלית הידיעה, האדם יודע את הכלום. כי הידיעה של הדבר, היא ההתאחדות איתו. כי הדבר הידוע, נכנס בתוך המחשבה של האדם שיודע אותו ומתאחד איתו.

והאדם יודע, רק ידיעות סופיות שיש להן גדר וגבול. כי כדי לדעת משהו, לשם כך צריך להגדיר ולהגביל אותו. ולכן האדם לא יכול לדעת את האין סוף, כי אין לו גדר וגבול ואחיזה כלל. כי ברגע שהגדרת אותו, הוא כבר לא האין סוף. ואם חשבת עליו, הוא כבר לא אין סופי, וא"כ לא חשבת עליו (ולכן לא ניתן לראות את אלוהים האמיתי. כי אם ראית אותו, אז הוא לא אין סופי, ואז הוא לא אלוהים. ואם אתה רואה את אלוהים, ואתה יודע שהוא אלוהים, הרי שהוא שקרי וכולי).

ולכן האדם לא יכול לחשוב על כלום / שום דבר. דהיינו, האדם לא מסוגל לרוקן את המחשבה שלו. והטועים שלא מודעים לעצמם, נדמה להם שהם יכולים לרוקן את המחשבה שלהם לגמרי. וזה רק משום שהם חסרי כל מודעות עצמית. כי האדם לא יכול לרוקן את המחשבה שלו, מהידיעה של העצמי שלו עצמו. כי האדם, תמיד יודע שהוא עצמו קיים.

והמחשבה של האדם חושבת תמיד. ולפעמים האדם לא זוכר על מה הוא חשב, ונדמה לו כאילו הוא לא חשב על שום דבר. וזה רק משום שהוא איבד את הזיכרון שלו, ומשום שהוא לא מודע למחשבות שחלפו בראשו, ברגעים שבהם נדמה לו, שהוא היה ללא כל מחשבה. אך באמת, המחשבה של האדם חושבת תמיד. והאדם לא יכול לחשוב על שום דבר. והאדם תמיד חושב את קיומו העצמי, והעצמי וה"אני" הוא ישות מוגדרת וכולי.

אבל, מי שמחפש בתוכו את מחוייב המציאות, ומרחיק את מחשבתו מאפשרי המציאות, על ידי שלילת האפשרי, על ידי זה בסופו של דבר האדם מגיע לידיעת המחוייב. כי את המחוייב, אי אפשר לדעת באופן ישיר מוגדר ורצוני שנובע מהאדם עצמו. כי אם התהליך הוא רצוני ומוגדר, אז כל ידיעה, היא לא של המחוייב. כי המחוייב, הוא לא המוגדר. כי מה שהוא מוגדר, יש שני לו, וקיומו הוא רק אפשרי וכולי.

וגם כאשר האדם חושב באופן ישיר על הדבר שאינו מוגדר, הרי שגם זו מחשבה על דבר מוגדר. כי גם לומר על דבר שהוא חסר כל הגדרה, גם זו הגדרה. ולכן הדברים הם תמיד מוגדרים. והדרך לדעת את הלא מוגדר, היא על ידי זה שהמחשבה של האדם, מרחיקה את עצמה מהלבושים של המציאות.

וכאשר האדם מרחיק את המחשבה שלו מהלבושים של המציאות, על ידי זה האדם מגיע למצב, שבו הוא מרגיש שהוא לא יודע שום דבר. כי הוא מאבד את האחיזה שלו בידיעות שלו שהן מוגדרות, ושלכן הן אפשריות ולא מחויבות. ואז האדם חווה שהוא לא יודע שום דבר. וזה כמובן מצב של תסכול מאוד גדול, שבו האדם מאבד את האחיזה שלו בכל דבר מוגדר שהוא.

ואחרי שהאדם ממשיך ומתעמק הלאה, אז, כאשר האדם באמת ובשלמות לא יודע שום דבר, אז ממילא התודעה של האדם יודעת את השום דבר. דהיינו, שהאדם חווה ידיעה של השום דבר. שהתודעה של האדם מתחברת אל הלא מוגדר. וזה, על ידי זה שהתודעה מרחיקה את עצמה מההגדרות ומהלבושים, של הלא מוגדר. (כל המוגדר, הוא לבושים, של הלא מוגדר).

כי האדם תמיד קיים. וגם בשעת ביטול, שאז מתבטלת התודעה העצמית של האדם, גם אז האדם קיים. אלא שהאדם לא יודע את קיומו העצמי. וגם הידיעה תמיד קיימת (והכל מנקודת המבט שלנו. כי שם אין שום ידיעה / קיום כלל. ואין הפרדה בין הידיעה לבין היודע אותה לבין הדבר הידוע וכולי). ושם בשעת ביטול, הידיעה של האדם, מתאחדת עם הלא ידוע, שהוא האחדות של המציאות.

כי האחדות של המציאות, הלא היא מהות המציאות, היא הדבר שאינו ידוע. משום שהיא חסרת כל צורה. והתודעה, לא יכולה לדעת דבר שאין לו צורה. כי המחשבה אוחזת את הדבר, על ידי הצורה וההגדרה שלה. ולכן האדם לא יכול לדעת את מהות המציאות, כי אין לו איך לאחוז בה.

אבל, אם האדם משחרר לגמרי את האחיזה שלו בהגדרות, אז האדם חווה שהוא לא יודע שום דבר מוגדר. ולאחר מכן מה שבעצם נשאר, זו ידיעת השום דבר. ז"א שאי ידיעת השום דבר, הופכת לידיעה חיובית של השום דבר. וזוהי תכלית הידיעה שלא נדע, שהאדם יודע את הכלום שאי אפשר לדעת אותו.

ונחדד: כי יש הבדל גדול בין לא לדעת שום דבר, לבין לדעת שום דבר. ואחרי שהאדם זוכה לא לדעת שום דבר, אח"כ הוא יודע את השום דבר. ואח"כ כאשר הוא חוזר מהביטול, גם אח"כ הוא יודע את השום דבר, ברצוא ושוב על ידי הרשימו וכולי...

ובכל פעם שהאדם חווה התנוצצות של השום דבר, דרך הלבושים שלו בעולם הזה, אז האדם חווה את תחושת הדבקות והאחדות עם המציאות. אלא, שמי שעוד לא זכה לחזור מביטול לאין סוף, הוא רק יכול לשער בדעתו את ההנאה הזאת. והאדם כוסף להנאה הזאת תמיד. משום שבתת המודע של האדם, צרובה ההנאה הזאת של הביטול לאין סוף...