ובו יתבאר, מדוע כל הסבל שקיים בעולם, נובע רק מחמת הטעות המחשבתית של האדם? ובכלל זה כל סוגי הסבל שיש בעולם, כולל כל הסוגים בכל מקום ובכל זמן וכולי.

ובפשיטות ההסבר הוא, כי קיומו של הסבל של האדם, תלוי בקיומו של הרצון העצמי של האדם. כי סבל, הוא כאשר יש התנגדות בין הרצון של האדם לבין המציאות. כי כאשר האדם רוצה את המציאות בשלמות, כפי מה שהיא ברגע ובמקום הזה ממש, ללא שום תנאי וללא שום הגדרה והגבלה, הרי שהאדם לא סובל כלל.

ולא רק שהאדם לא סובל כלל, אלא שהאדם אפילו נהנה בהנאה אמיתית, מכך שרצונו העצמי מתמלא על ידי המציאות. כי כאשר האדם רוצה את המציאות כפי מה שהיא ממש ללא שום שינוי כלשהו, הרי שרצונו של האדם מתמלא בשלמות, והאדם חווה הנאה מהמציאות.

ונמצא אם כן, כי קיומו של הסבל, תלוי בכך שלאדם יהיה רצון שמנוגד בצורה כלשהי, למציאות. והנה יש רק שתי אפשרויות בלבד. והאפשרות הראשונה היא, שהאדם מבין את הסיבה שבגללה יש לו רצון שמנוגד למציאות. והאפשרות השנייה היא, שהאדם לא באמת מבין על מה ולמה יש לו רצון שמנוגד למציאות.

והנה, הסיבה שבגללה יש לאדם רצון שמנוגד למציאות, היא משום שהכל אחד. והכוונה היא, שמי שיתבונן על שורש הרצון שלו ועל הסיבה שבגללה יש לו רצון עצמי, הוא יגלה שקיומו של הרצון העצמי של האדם, והסיבה שהרצון העצמי של האדם משתנה כל הזמן, והסיבה שבגללה יש לאדם רצון עצמי שמנוגד למציאות, היא בעצם אותה הסיבה הראשונה שמניעה את כל התהליכים כולם.

כי כל מה שקורה לאדם, הוא רק תת תהליך, בתוך תהליך גדול יותר, שהוא ההתרחשות של המציאות כולה, וההתהוות שלה יש מאין בכל רגע מחדש. והסיבה שבגללה יש לאדם רצון שונה מהמציאות, ובכלל זה הסיבה שבגללה המציאות שונה מהרצון של האדם, והסיבה שבגללה יש לאדם רצון עצמי, והסיבה שבגללה התודעה של האדם קיימת, והסיבה שבגללה כל הדברים קורים, היא בגלל הסיבה הראשונה של כל הסיבות, שהיא סיבה אחת ויחידה, שקודמת לכל הסיבות כולן.

כי לכל סיבה, יש מסובב (זה שמסובב ומניע את הסיבה). וכל מסובב, גם הוא עצמו תוצאה של סיבה אחרת ושל מסובב אחר. עד שמגיעים לנקודת ההתחלה, שבה יש סיבה ראשונה לכל הסיבות (או לנקודה שבה, לכל סיבה יש סיבה אחרת שקודמת לה עד אין סוף, שזה זהה לכך שיש סיבה ראשונה, שלא קודמת לה כל סיבה אחרת. וכפי שכבר ביארתי במקום אחר).

וכאשר האדם חוקר ומנסה לגלות מהי הסיבה הראשונה של כל הסיבות, ולמה הסיבה הזאת היא כפי מה שהיא וכולי, אז האדם מגלה את מהות הסיבה עצמה. כי כדי לגלות מהי הסיבה הראשונה, לשם כך צריך להבין מהי בכלל סיבה, ומהי המהות שלה. וכאשר האדם מתבונן בדבר הזה, בסופו של דבר הוא מבין שהכל אחד.

דהיינו, שהאדם מבין, שמצד האמת אין הבדל בין "יש" סיבה לבין "אין" סיבה, כי הכל אחד ממש. ואין הכוונה לומר שתמיד אין או תמיד יש סיבה, אלא הכוונה היא לומר, שאין בכלל מושג כזה סיבה. כי אין סיבה מוחלטת ויש סיבה מוחלטת, שניהם אחד. וכל דבר שקורה בעולם, בסופו של דבר, או שיש או שאין לו סיבה מוחלטת. ואם יש או אין לו סיבה מוחלטת, זה אותו הדבר. כי בסוף התהליך, כל דבר הוא הסיבה של עצמו, והסיבה והתוצאה הם אחד. וכל סיבה, היא הסיבה הראשונה המחויבת וכולי (כפי שכבר ביארתי במקום אחר).

וכאשר האדם מבין את הדבר הזה, ממילא הוא לא סובל כלל. משום שהוא מבין את הסיבה של האחדות שבגללה הוא סובל. כי כנ"ל, הסבל של האדם נובע מכך שיש לו רצון שמנוגד למציאות. וכאשר האדם לא מבין את הסיבה, שבגללה יש לו רצון שמנוגד למציאות, אז הוא סובל.

משום שהתודעה של האדם מחוברת לקליפה החיצונית של המציאות, שהיא מלובשת ברצון של האדם שמנוגד למציאות. כי הרצון של האדם גם הוא קליפה. ובשורשו, גם הנשמה של האדם, גם היא קליפה. כי במהות של המציאות, אין שום הפרדה כלל. והתודעה של האדם שמרגישה את ה"אני" שלו, היא קליפה. כי רק בעולם הקליפות יש הפרדה בין הלבושים השונים של המציאות.

ורק בעולם הקליפות יש הבדל בין ה"אני" לבין הלא "אני". ורק בעולם הקליפות של המהות האחת, רק שם יש הבדל בין הרצון לבין האין רצון. ובין הרצון העצמי של ה"אני", לבין רצון אחר של מה שהוא אינו "אני", שממנו האדם לא סובל כלל. ורק בעולם של הקליפות, יש הבדל בין הסיבה, לבין ההעדר שלה.

וכאשר האדם מחובר בשכל שלו לאחדות של המציאות, על ידי זה, גם הרגש של האדם מחובר לאחדות של המציאות, ואז כל הנפרדות נעלמת לגמרי, ואז האדם לא יכול לסבול כלל. ואז מה שנשאר לאדם, זאת הנאה שנובעת מהדבקות לאין סוף (והיא שונה מההנאה של מילוי הרצון תוך כדי מודעות עצמית. וכפי שכבר ביארתי במקום אחר. וההנאה של המילוי רצון, היא רק בבחינת "ושוב" של האדם, כאשר הוא חוזר מהביטול בבחינת "רצוא").

כי כאשר האדם מחובר לאחדות של המציאות, שם אין שום רע כלל, כי אין שם שום הפרדה כלל בין רצונו של האדם, לבין המציאות עצמה. ובאחדות של המציאות אין שום רצון עצמי, ואין שום רצון, ואין שום עצמי כלל, אלא יש רק אחדות אחת ממש. והרצון והעצמי והמציאות הם אחד ממש. כי בשורש אין הפרדה, אפילו לא בין התודעה לבין הרצון שלה, אלא הכל ישות אחת ממש, ללא כל רצון וללא כל תודעה כלל.

ובנוסף יש לזכור, כי בשורש של הכל, שם הרצון והאין רצון הם ישות אחת ממש. ומי שמבין את העניין הזה באמת, הוא גם חווה ומרגיש את העניין הזה באמת. וכאשר האדם מבין ומרגיש, שהרצון והאין רצון הם אחד ממש, ממילא הרצון הסופי והמוגדר של האדם מתבטל, וממילא יש לאדם רצון אין סופי, דהיינו, רצון שאינו מוגדר, אלא מותאם תמיד למציאות כפי מה שהיא.

ומי שיתבונן עוד יראה, כי הסיבה לכך שרצונו של האדם מנוגד למציאות, היא בעצם ביטוי לכך, שהאדם לא מבין את הסיבה שבגללה המציאות היא כפי מה שהיא. כי אין אדם רוצה לשנות את המציאות, אלא אם כן הוא חושב שהמציאות צריכה להיות אחרת, דהיינו, שאין סיבה טובה באמת, לכך שהמציאות תהיה כפי מה שהיא כרגע.

כי אם היה האדם חושב שיש סיבה טובה באמת, למה שהמציאות תהיה כרגע כפי מה שהיא, הרי שלא היה לאדם שום רצון לשנות את המציאות. ואין אפשרות שתהיה סיבה אחרת, למה כן לשנות את המציאות, תוך כדי זה שתהיה סיבה טובה באמת, לכך שהמציאות תהיה כפי מה שהיא כרגע. כי סיבה טובה באמת, פירושו סיבה שמכילה בתוכה את כל שאר השיקולים שיש בעולם, ושהיא נותנת להם את השלמות שלהם.

דהיינו, תהליך טוב באמת, הוא תהליך שלוקח בחשבון את כל השיקולים כולם ואת כל הרצונות כולם, ונותן לכולם מענה אמיתי בשלמות אמיתית. והסיבה הראשונה של כל הסיבות שיש בעולם, היא סיבה שלוקחת בחשבון את כל השיקולים שיש בעולם, כי היא עצמה יוצרת את כל מערכת השיקולים כולה.

וכאשר האדם סובל מאיזה דבר, יש סיבה שבגללה האדם כרגע סובל דווקא בצורה הזאת. כי מנקודת הסיבה הראשונה, הכל נלקח בחשבון בשלמות. כי אין שום דבר שקורה, בלי הסיבה הראשונה. וכל הדברים ה"טובים" שקורים בעולם, וכל הדברים ה"רעים" שקורים בעולם, כולם קורים בגלל אותה הסיבה ממש. כי לכל האירועים שבעולם, יש סיבה אחת שיוצרת את כולם (או תהליך אחד שמניע את כל האירועים).

וממילא זה אומר, שהאדם סובל רק משום שהוא לא מבין את הסיבה הראשונה האמיתית של כל הסיבות. ומאחר שהאדם לא מבין את הסיבה הראשונה של כל הסיבות, לכן הוא רוצה לשנות את המציאות. כי נדמה לו שהמציאות תהיה טובה יותר בצורה אחרת. אבל אם היה לאדם שכל אמיתי, הוא היה רואה את האמת, דהיינו, מסתכל על כל האירועים כולם, מנקודת המבט של הסיבה הראשונה. ואז לא שייך שהאדם באמת ירצה לשנות את המציאות. וממילא גם לא שייך שהאדם באמת יפחד או יסבול וכיו"ב.

כי גם כאשר האדם מבין את הסיבה הראשונה, עדיין הסיבה הראשונה, יוצרת באדם את הרצון העצמי שלו לשנות את המציאות, וממילא גם את הסבל והפחד של האדם מפני הסבל. וגם כאשר האדם כן מבין את הסיבה הראשונה, עדיין הוא יכול לסבול. אבל אז, הסבל הוא לא אמיתי. כי האדם סובל רק כלפי חוץ. והאדם עצמו מחובר לאחדות של המציאות שהיא הסיבה הראשונה, שמנקודת המבט שלה, הסבל הוא טוב ממש. כי מנקודת המבט של הסיבה הראשונה, הסבל והטוב הם תהליכים שווים, מנקודת מבט של אחדות שבה אין טוב ורע כלל.

ונוסיף ונבאר, כי יש כאן מצבי תודעה שונים. והאדם סובל כפי כמה שהוא רחוק מהבנת השלמות של המציאות, שהיא הבנת שורש הרצון, שורש המציאות, אחדות המציאות, שורש הרגשות, שורש המחשבות, שורש הסיבות וכל התהליכים כולם, שבשורשם כולם מתאחדים לישות אחת ממש.

וכאשר האדם נמצא בשלמות בתוך התודעה של האחדות, הרי ששם התודעה העצמית של האדם מתבטלת לגמרי. והאדם קיים בלי לדעת שהוא עצמו קיים. וכאשר האדם לא יודע שהוא עצמו קיים, ממילא אין לו שום רצון עצמי ושום סבל כלל, אלא שם יש רק את ההנאה של השלמות בשלמות. כי האדם כ"כ נהנה מהשלמות, עד שהוא לא יודע להבדיל בין טוב לרע כלל. ולכן טוב לאדם, בלי שהוא ידע שטוב לו.

כי כדי שהאדם ידע שטוב לו, לשם כך הוא צריך להיות בתודעה, של הבדלה בין טוב לרע. אבל כאשר האדם נמצא בשלמות בתוך השלמות של המציאות, שם אפילו תודעה עצמית אין. וממילא גם לא שייך תודעה של הנאה וכיו"ב. אלא ששם האדם נהנה בלי לדעת שהוא נהנה. כי שם אין שום חיסרון כלל, אלא הכל בשלמות אמיתית.

ויש גם מצב תודעתי אנושי נוסף, שבו האדם בכלל לא יודע שיש דבר כזה שלמות של המציאות. או נכון יותר לומר, שהאדם לא מודע לכך שיש שלמות של המציאות, והאדם זוכר את השלמות הזאת, רק בתת המודע שלו בעומק עמוק כלשהו, שאז האדם סובל, מכך שתמיד יש לו תחושת חסר ורצון עצמי.

ויש גם מצב נוסף, והוא שמי שזוכה להגיע לביטול המושלם לאין סוף, דהיינו, זוכה להיכלל בשלמות בתוך השלמות של המציאות (בחינת "רצוא") בבחינת ביטול לאין סוף, אז כאשר הוא חוזר מהביטול, לעצמו ולישות שלו (בחינת "ושוב"), אז נשאר בשכל של האדם "רשימו" ורושם וסימן מהביטול שלו אל השלמות של המציאות.

וכאשר יש לאדם רשימו של השלמות של המציאות, אז השלמות של המציאות נמצאת בתוך התודעה של האדם, בבחינת "רצוא ושוב". כי אם האדם יהיה מחובר בשלמות לשלמות של המציאות, לא תהיה לו שום תודעה עצמית כלל. וכאשר האדם מודע לנפרדות העצמית שלו משאר המציאות, אז הרשימו שיש לאדם מהביטול שלו לאין סוף, הוא בעצם גורם לכך שהסבל של האדם יהיה רק חיצוני בלבד.

כי כאשר האדם נמצא בשכל שלו, אז ברמה החיצונית יש לאדם רצון עצמי, ולכן הוא סובל. אבל ברמה הפנימית יותר, יש לאדם רשימו שבו הוא יודע שהכל מושלם. וכאשר האדם יודע שהכל מושלם, אז הוא חווה שהחיסרון שלו והרצון שלו, הם ביטוי של הרצון העצמי שלו ממש. כי השלמות של המציאות, היא ה"אני" האמיתי של האדם.

וכאשר האדם יודע ברשימו שלו שהכל מושלם, אז על ידי זה ברמה הפנימית של האדם, יש לו רצון סופי ומוגדר שרוצה את כל המציאות תמיד. כי בשעת ביטול אין שום רצון ואין שום תודעה כלל. אבל בשעה שהאדם בתוך התודעה שלו, אז יש רצון עצמי מוגדר שרוצה את הכל תמיד, וחוויה של האדם, שחווה שהכל זה התגשמות הרצון העצמי שלו עצמו, בדיוק כפי שהכל זה ביטוי של הסיבה הראשונה, ובדיוק כפי שהדברים נראים מנקודת המבט של הסיבה הראשונה.

ואעפ"כ יש גם את הלבוש החיצוני של התודעה, שבו יש רצון עצמי נפרד מהמציאות וכולי. אלא שברמה הפנימית, האדם רוצה את הלבוש החיצוני הרע. כי האדם בוחר בבחירה מלאה אמיתית, את זה שרע לו. ואת זה האדם מבין, רק אחרי שהוא זוכה להגיע לביטול לאין סוף הנ"ל.

ועוד נוסיף ונעמיק: שיש רק שתי אפשרויות. והראשונה היא שהאדם...