וכאן יתבאר, מהו התנאי היחיד וההכרחי שאם יעשה אותו האדם, הרי שמובטח לו שהוא יבין את עומק פנימיות כוונת הספר?

כי כפי שכבר ביארתי, הספר הזה הוא כולו משל ונמשל. וגם הנמשל עצמו, גם הוא משל לנמשל אחר. והנמשל האחרון שאליו מכוון הספר, הוא מחוץ לדיבור ומחוץ למחשבה. ועל האדם להשיג את הנמשל הסופי, כדי להבין באמת את כוונת מחבר הספר, וכדי להיות מאושר באמת. והשאלה הנשאלת היא, כיצד יכול האדם לזכות להבין את הנמשל הסופי של הספר?

והדרך היא אחת, והיא על ידי זה שהאדם מנקה את ליבו מכל אמונה שהיא ומחפש אך ורק את האמת בהשתוות מוחלטת וללא כל אינטרס. וכמובן שעניין הבנת הספר, הוא רק משל, לעניין הבנת המציאות. כי כדי להבין את המציאות באמת, לשם כך צריך האדם לעשות, בדיוק את מה שמפורט כאן, לגבי עניין הבנת הספר.

וכדי שהאדם יבין את הספר באמת, לשם כך עליו לנקות את ליבו מכל אמונה שהיא. ולנקות את הלב מאמונה, פירושו שעל האדם כן להבין אבל לא להאמין, לשום דבר שכתוב כאן בספר. ואין הכוונה לומר שעל האדם לחשוב שהספר הוא שקר. כי הטועים שחיים את חייהם עם אמונה, ברגע שאומרים להם לא להאמין למשהו, הם בטוחים שהכוונה היא שצריך לחשוב שהדבר הוא שקר. אך זו מחשבת הטועים בלבד.

ואנשי אמת שאין בליבם כל אמונה כלל, הם יודעים, שלא להאמין למשהו, פירושו לבדוק את אותו הדבר ולראות האם הוא אמת או לא. וכדי שהאדם יבין את המציאות בכלל ואת הספר הזה בפרט, לשם כך עליו לנקות את עצמו מכל אמונה שהיא. כי כל זמן שיש לאדם אמונה כלשהי במשהו, הרי שהאמונה הזאת משפיעה לרעה על כושר השיפוט של האדם בכל תחומי החיים שלו, וממילא, האדם גם ייפול ויאמין לפחות בצורה חלקית, לדברי הספר.

וכדי להבין את הספר (ואת המציאות), הכרחי שהאדם לא יאמין למה שהוא קורא, אלא יבדוק את הדברים באופן עצמאי. וכל זמן שהאדם מאמין אפילו קצת למה שכתוב בספר, הרי שהאדם הוא טועה שלא יזכה להבין את הנמשל של הספר ולא יזכה להיות מאושר באמת. כי האושר מגיע רק על ידי הבנה אמיתית פנימית של האדם את המציאות. וכל זמן שהאדם מאמין בדבר כלשהו, הרי שאין לו הבנה אמיתית כלל.

כי האמונה שאינה נכונה, היא שורש הרע ושורש הסבל (כפי שכבר אבאר בהמשך). וכאשר יש ידיעה והבנה, לא שייך אמונה. כי אמונה שייכת, רק במקום שאין בו שכל. וכאשר אין שכל, אין הבנה פנימית אמיתית, ואין שלמות ידיעה, וממילא אין גם אושר אמיתי. ולכן, כדי שהאדם יהיה מאושר באמת, לשם כך עליו לחקור ולחפש את האמת, ללא שום אמונה כלל.

וכל זמן שאין ליבו של האדם נקי מאמונה כלשהי, בשלמות שאין שלמות אחריה, הרי שהאדם עדיין חי בטעות והרי שהוא סובל, עד שהוא ינקה את ליבו מכל אמונה שהיא, על ידי הבנה של המציאות באמת, ששם לא שייך שום אמונה כלל. כי האמונה שייכת רק כאשר אין הבנה. כי כאשר יש הבנה, אין צורך באמונה.

ולכן, לצורך הבנת הספר נדרש מהאדם לא להאמין לשום דבר שכתוב בספר. ועל האדם לקחת מה שכתוב בספר, ולחקור ולבדוק ולדרוש, האם באמת הדברים הם דברי אמת, או אולי ההפך המוחלט הוא הנכון?!

והכוונה היא, שכאשר האדם קורא טקסט כלשהו, בשלב הראשון על האדם לנסות להבין את כוונת הטקסט כפשוטו. ולאחר מכן על האדם לא להיות פתי שמאמין לדברים כלשהם, (כי הפתי, הוא לא רק זה שמאמין לכל דבר, אלא גם זה שמאמין אפילו לדבר אחד כלשהו, ושמטעה את עצמו לחשוב, שהוא יודע, את מה שהוא רק מאמין בו), ועל האדם לשאול את עצמו, האם אכן מה שכתוב בספר, הוא אמת? והאם הוא כל האמת? והאם הוא רק האמת? דהיינו, האם הוא האמת, כל האמת, ואך ורק האמת?

ואולי יש אמת נוספת? ואולי הספר מציג רק נקודת מבט אחת בלבד? ואולי האמת שונה קצת ממה שכתוב בספר? ואולי הרעיון של הספר הוא אמת, אך הוא מוסיף על האמת, דברים שהם אינם האמת? ואולי הספר הוא אמת, אך הוא מחסיר מהאמת פרטים מסוימים?

וכמובן שיש לזכור, לשאול תמיד את שאלת המחץ ואת שאלת המפתח לכל הטוב שבחיים, והיא השאלה "אולי ההפך המוחלט הוא הנכון"?! כי מי שרוצה להטעות את עצמו, כמו רוב העולם שמחפשים בנואשות מישהו ומשהו להאמין לו ובו, הרי שלאדם כזה נוח לקרוא את הספר, ולהאמין למה שכתוב בו.

אבל מי שרוצה את האמת באמת, עליו לא להיות סלחן ולא להיות פשרן כלל, כלפי שום רעיון בעולם, אלא לחקור עד הסוף ולשאול את עצמו מתוך רצון אמיתי להבין את המציאות, האם הדבר הוא נכון, או שאולי ההפך המוחלט הוא הנכון?!

ועל האדם לקחת רעיון כלשהו, ובשלב הראשון, על האדם להקצין את הרעיון הזה לצד אחד. ובשלב השני, על האדם לקחת את הקצה המנוגד וההפכי של הרעיון. ועל האדם, לשאול את עצמו מתוך רצון אמיתי להבנת האמת, מהו הרעיון הנכון, האם הוא הצד הזה, או אולי הוא הצד האחר השונה וההופכי לו.

כי רוב הרעיונות שבעולם הם אינם קיצוניים. כי האושר נמצא בקצה הסופי והאחרון של הכל. ולכן רוב בני האדם בעולם לא מאושרים, כי השכל שלהם הוא לא קיצוני.

ואין הכוונה לומר שעל האדם לפעול בצורה קיצונית כלשהי, אלא הכוונה היא שעל האדם להיות אמיתי עם עצמו בצורה קיצונית, בשיא הקיצוניות והשלמות שיש בעולם. ועל השכל של האדם להיצמד אל האמת בצורה הקיצונית ביותר האפשרית עלי אדמות וגם שלא עלי אדמות, דהיינו, באופן מוחלט. והשלמות של המציאות, נמצאת בקצה של השכל וכולי.

וכאשר האדם שומע רעיון כלשהו, עליו לחקור ולגלות את שורש השכל של הרעיון שאותו הוא שמע. ולא להיות טועה שהולך אחרי הלבוש החיצוני, אלא לחקור ולגלות מהו שורש השכל של הדבר.

ואחרי שהאדם מבין את שורש השכל של הדבר, עכשיו על האדם לגלות את שורש השכל של שורש השכל וכולי, עד שהאדם מקצין את הרעיון ומגיע לשורש, שממנו הרעיון מקבל את החיות שלו.

ואחרי שהאדם מגיע לנקודת קיצון כלשהי, עכשיו על האדם להתבונן על נקודת הקיצון שמנוגדת לה באופן מוחלט. ועל האדם להיות בהשתוות של אמת. דהיינו, לרצות להוכיח ולהבין שצד אחד נכון, בדיוק ממש ובאופן שקול ממש כחוט השערה ממש, כמו שהוא רוצה להוכיח ולהבין שהצד השני צודק.

כי כל זמן שהאדם רוצה שהפירוש של המציאות יהיה כך או אחרת, דהיינו, כל זמן שהאדם רוצה שהפירוש של המציאות יהיה כך, יותר ממה שהוא רוצה שהפירוש יהיה מנוגד, הרי שהאדם טועה, והרי שהוא ממשיך וימשיך להרגיש רע. וכדי שהאדם יבין את המציאות באמת, לשם כך עליו לחפש רק את האמת מתוך השתוות של אמת.

דהיינו, שהאדם לא יעדיף צד אחד, יותר מאשר הוא מעדיף צד אחר, אפילו לא כחוט השערה ואפילו לא פחות מחוט השערה. ועל האדם לנסות לשאול את עצמו, מהי האמת? האם הרעיון שבו הוא מתבונן, או שמא הרעיון המנוגד לו דווקא, הוא דווקא האמת? ועל האדם לעשות זאת, מתוך רצון אמיתי להבין את האמת באשר היא.

ועדיף לא לדעת מהי האמת, מאשר לשקר ולומר שצד אחד הוא יותר אמת מאשר צד אחר. כי הטועים, כאשר הם באים לבדוק איזה עניין, הם מגלים שאין להם את הדרך לדעת איזה צד הוא האמת באופן מוחלט. ואז בגלל הטעות שלהם, הם בוחרים לשקר ולומר לעצמם שצד אחד הוא נכון, יותר מאשר הצד השני, ובכך הם ממשיכים בדרכי השקר שלהם.

אבל מי שרוצה את האמת, עליו להיות אמיתי עד הסוף. ולהיות אמיתי עד הסוף, פירושו להיצמד רק אל האמת. ומאחר שבמושגים מוחלטים אנחנו עוסקים, כי בייחס לזה, כל השאר הוא חיי שקר וסבל, לכן כאשר האדם מנסה להבין את האמת, עליו לחפש את האמת המוחלטת. דהיינו, לעשות השתוות מוחלטת בין הרעיונות השונים והמנוגדים, ולחפש מהי האמת בלבד.

ואם האדם רואה שהוא לא מצליח להבין מהי האמת, אז עליו להיצמד אל האמת בלבד. דהיינו, להיות אמיתי ולהבין שהוא לא יודע מהי האמת. ועדיף להיות איש אמת ולדעת שאינך יודע, מאשר להטעות את עצמך ולהאמין לטעות של עצמך, שצד אחד נכון יותר מהצד השני, רק בגלל שאינך יודע מי מהצדדים הוא אכן האמת המוחלטת.

ואחרי שהאדם משיג ומבין כי צד כלשהו הוא אכן האמת, עכשיו על האדם לאמת את המסקנה שלו, על ידי זה שהוא ישאל את עצמו, אולי ההפך המוחלט הוא הנכון? ואולי דווקא ההפך הוא הנכון? והאם זו האמת, כל האמת, ואך ורק האמת? וכולי.

עד שבסופו של תהליך האדם מקבל שכל אמיתי, ורואה את האמת שהכל אחד, וחווה את האחדות באמת, שהיא הנמשל האמיתי של הספר הזה, ושאליו אפשר להגיע ושאותו אפשר להשיג, רק על ידי זה שהאדם כופר בכל אמונה שהיא, וחוקר כל דבר עד לקצה האחרון והמוחלט שלו.

ואת הדבר הזה על האדם לעשות בכלל ובפרט. כי על האדם לא להסתפק בחיפוש ובבירור האמת באופן כללי, אלא על האדם לעשות זאת באופן פרטי לפרטי פרטים. כי הטועה, מסתכל על התמונה רק מלמעלה, ובכך בעצם הוא מונע מעצמו מלראות את כל הפרטים של התמונה. ובדמיון שלו הוא ממציא שקרים כאלו ואחרים. והכל, זה רק משום שהוא לא מבודד את הפרטים של התמונה, ובוחן כל אחד ואחד מהם לגופו.

ועל האדם לקחת כל רעיון ורעיון שקיים במציאות בכלל ובספר הזה בפרט, ולאמת את כל הרעיונות האלו בכלל ובפרט. דהיינו, גם לבדוק כנ"ל את הרעיון עצמו, האם הוא נכון, או שאולי דווקא ההפך המוחלט שלו הוא הנכון. ועל האדם לעשות זאת גם ברמת, הפרטים של הרעיון.

כי כל רעיון בנוי על רעיונות שונים ועל תתי רעיונות. ועל האדם לחקור ולפרק כל רעיון שקיים בעולם לחלקים הקטנים ביותר שלו, ועל האדם להתבונן על כל חלק וחלק של הרעיון הגדול, באופן נפרד משאר החלקים, ועל האדם לבדוק מהי האמת, ברמת החלק הקטן ביותר.

ועל האדם להבין שהחלק הקטן ביותר, הוא בעצם החלק הגדול ביותר, ושם צריכה להיות מלא תשומת הלב. כי הבניין הגדול, נשען על האבנים הקטנות. ואם הבניין עשוי מטיפות של מים, סופו של הבניין לקרוס. ולכן חשוב לאמת שכל האבנים של הבניין, עשויות מהחומר היציב ביותר בעולם, שהוא האמת שהיא לעולם עומדת. כי האדם רוצה לטפס על הבניין עד השמיים ולהסתכל על המקום כולו, מנקודת מבט חיצונית לו. ולכן הכרחי שהבניין יהיה יציב באופן מוחלט.

ולכן, על האדם לקחת רעיון כלשהו, ולפרק אותו לחלקים הקטנים ביותר, וגם את החלקים עצמם לפרק לחלקים הקטנים עוד יותר, וכך הלאה, עד שהאדם מגיע לחלק הקטן ביותר שאותו האדם לא מסוגל לפרק מבחינה מחשבתית (וזאת בחינת בירור מחוייב המציאות מתוך אפשרי המציאות), ושם על האדם לשים את כל כובד משקל מחשבתו ואת כל מאוויו ותשוקתו להבין את האמת, כי זהו המפתח להבנת המציאות.

והאבן הקטנה ביותר שעליה מבוסס כל הבניין הגדול של העולם הזה, היא החיבור וההפרדה של ה"יש" ושל ה"אין" (החיסרון והשלמות האין סופית). כי על הנקודה הזאת, מבוסס כל העולם שלנו כולו. כי כאשר היש והאין הם אחד, האדם חי בעולם אחר לגמרי לגמרי. ועל האדם להתבונן בשורש של הכל, שהוא מהות היש והאין. ועל האדם לחקור ולגלות מהו היש ומהו האין.

ועל האדם לשאול את עצמו באמת ומתוך הבנה (ולא מתוך סיסמאות של אמונה), האם היש הוא ישנו והאין הוא איננו? או שאולי ההפך הוא הנכון? ואולי יש אמת אחרת לגמרי? וכולי. עד שבסופו של דבר האדם מגיע להשתוות, ומגלה שהיש והאין הם ישות...