כפי שכבר ביארתי, הספר הזה הוא כולו הקדמות ורעיונות שאמורים להוביל את האדם, לשכל על אנושי, גדול ביותר. ומשום כך, יש בספר הזה סם חיים וגם סם מוות. כי הטועה שלומד את הספר הזה, הוא לפעמים לא מבין ולא מסכים עם מה שכתוב בספר הזה כלל. ומי שהוא חכם שמחכים, הוא מתחיל להתבונן על דברי הספר ומתחיל להבין אותם ולהסכים איתם.
והנה, מחמת שהתכלית של הלימוד בספר, היא לא השגת השכל של הספר עצמו, אלא השגת השכל שיש מעל ובתוך פנימיות השכל של הספר, דהיינו, את השכל שנמצא מחוץ לשכל שבספר, ושהוא רק מחייה ומהווה את השכל של הספר, לכן כל זמן שהאדם עדיין לא השיג את השכל שמחייה את השכל של הספר, שהוא השכל שמחייה את כל הדברים שבעולם, דהיינו, השגת האחדות בשלמות, הרי שהאדם עדיין נמצא בהיכלי התמורות (תמורות מלשון המרה והחלפה, שהאדם מחליף את האמת בשקר ואת הטוב ברע וכולי).
והכוונה היא, כי מצד האחדות של המציאות, לא שייך שום דיבור כלל. כי כל הדיבורים וכל המחשבות וכל הרעיונות שישנם, הם כולם רק מצד הנפרדות של המציאות. כי כאשר הכל אחד ממש, לא שייך לחשוב שום מחשבה כלל. כי הטועים חושבים, שבאחדות של המציאות לא שייך דיבור, אבל שייך מחשבה. אבל מצד האמת, גם המחשבה היא דיבור, וגם המחשבה היא גבול וגדר, שלא מכילה את האין סוף של האחדות.
ומאחר שבאחדות של המציאות לא שייך שום דיבור של שכל כלל, ממילא זה אומר שכדי שיהיה אפשר לדבר דיבור כלשהו, לשם כך צריך "לשקר". כי החכם האמיתי צריך "לשקר" ולחשוב שיש נפרדות וטוב ורע, כדי שהוא יוכל לומר משהו. וכמובן שזה לא שקר של ממש. כי מצד הנפרדות של המציאות, אכן יש אמת ושקר. וגם מצד האחדות האמיתית של המציאות, גם בה לא הכל אחד.
כי הטועים חושבים, שהכל אחד פירושו, שאין טוב ורע ואין אמת ושקר וכיו"ב. אבל מי שיודע את האמת של האחדות, הוא יודע ומבין שאחדות המציאות פירושו, שהנפרדות נמצאת באחדות עם האחדות, ושאין שום הפרדה בין אחדות לבין נפרדות, ושהנפרדות היא עצמה האחדות ממש. כי אפשרי המציאות, הוא המחוייב ממש. ואין שום מהות / הוויה בצורה נפרדת מהלבושים השונים, אלא הכל אחד ממש. והאין סוף והסוף הם אחד ממש.
ולכן גם באחדות המציאות, שייך דיבור ומחשבה ונפרדות. כי האחדות האמיתית, היא כאשר הנפרדות מתאחדת עם האחדות לישות אחת ממש. וכל מה שיש בנפרדות, קיים כפי מה שהוא ממש, גם באחדות ללא שום שינוי. אלא שהוא גם אחדות ממש. וממילא זה אומר שגם מצד האחדות האמיתית שייך לדבר וכולי.
אלא, שמצד השכל של האדם, שלא מבין שהנפרדות והאחדות הם אחד, מצד השכל הזה, כל דיבור שיש בעולם, הוא של נפרדות. וממילא הוא נחשב לשקר ביחס לשכל של האחדות שבו הכל אחד. ולכן מצד האדם שעוד לא השיג את האחדות של המציאות, מנקודת המבט שלו, החכם האמיתי צריך "לשקר" שיש נפרדות, כדי לדבר איתו.
כי מי שעוד לא השיג את האחדות באמת, הוא עושה הפרדה בין האחדות לבין הנפרדות. ולכן מנקודת המבט שלו כל דיבור, הוא נוגד את האחדות של המציאות, כי באחדות לא שייך דיבור כלל.
והחכם האמיתי, רוצה להביא את האדם לתפישת מציאות כזו, שבה האדם ימשיך לחיות בנפרדות ממש, אלא שהוא יחווה אותה כאחדות ממש. והחכם האמיתי רוצה להרחיק את האדם מהאחדות בשלמות, דהיינו, לבטל אצל האדם בשלמות את המושג אחדות. כי האדם כוסף אל האחדות ולכן האדם סובל.
והחכם רוצה לבטל אצל האדם את המושג אחדות. וזה אפשרי רק על ידי זה שהאדם יבין שהנפרדות היא אחדות ממש, ושאין שום הפרדה בין נפרדות לבין אחדות כלל.
וכאשר האדם לומד את השכל של החכם האמיתי, אז מי שהוא טועה כנ"ל, הוא לא מבין ולא מסכים עם דברי החכם (ומצד האמת זה בצדק כדלקמן). ומי שהוא יותר חכם, הוא מתחיל להבין את דברי החכם, כפי השגת שכלו ומתחיל לתפוש במחשבתו את דברי החכם.
אלא, שהמטרה של החכם היא להביא את האדם אל התכלית הטובה, שבה האדם לא יאחז במחשבתו רעיון מוגדר כלשהו, אלא שהאדם יצליח לאחוז במחשבתו את הבלתי מוגדר. והשכל של החכם שאותו החכם מדבר עם האדם, הוא שכל מוגדר, שהוא לא התכלית ולא השלמות של השכל, אלא רק הקדמות אליהם בלבד.
ולכן, גם כאשר האדם חושב שהוא מבין ומסכים עם דברי החכם, הרי שעדיין מצד האמת הוא טועה ולא מבין את פנימיות כוונת החכם כלל. כי מי שהוא חכם אמיתי שיודע את השורש של הכל, הוא יודע שכל ההגדרות וכל הרעיונות השונים, הם כולם לבושים של השכל שיש מחוץ למקום ולזמן.
וכאשר האדם מבין את הדבר הזה, הוא גם יכול להסביר את השכל ואת ההיגיון שיש בכל דבר בעולם. כי מצד האמת, כל השכלים שבעולם, כולם שווים, והכל נכון באותה המידה ממש, מצד האחדות של המציאות.
וכל השכל שהחכם מגלה, הוא יכול לגלות גם את השכל המנוגד וההפכי שלו. כי מצד האמת, כל השכלים בעולם, אם הולכים איתם עד לקצה האחרון שלהם, כולם מובילים לאותה הנקודה ממש, שהיא מחוץ לכל ההגדרות.
וכאשר האדם לומד את השכל של החכם האמיתי, הוא בעצם לומד את סם החיים שמלובש בתוך סם המוות. כי כל הצמצומים שיש בעולם, הם כולם סם המוות. כי הצמצום, הוא עצמו המוות, שהוא הסוף שהורג את החיות של הדבר. כי החיות של כל הדברים, נמצאת לפני כל ההגדרות והצמצומים.
וכפי שאמרנו, השכל של הכל, הוא סם החיים האמיתי. שכאשר האדם משיג אותו, אז הוא מתחיל לחיות את החיים הטובים באמת. ועד אז האדם שותה את סם המוות של העולם הזה. והחכם האמיתי כאשר הוא מדבר עם מי שנמצא בעולם הזה, הוא מדבר איתו בשפת העולם הזה, שהיא כולה גם סם המוות.
והרעיון הוא, שעל האדם לחזור ולהבין, שתכלית הספר, היא לא שהאדם יבין ויסכים עם השכל של הספר, כי זהו סם המוות ממש, שהאדם עדיין נאחז בהגדרות ולא משיג את השכל שיש מעבר להגדרות.
וכל זמן שהאדם לא משיג את השכל, שמהווה את השכל של הספר ושנמצא לגמרי מחוץ לשכל של הספר, הרי שהאדם, עדיין לא באמת מבין את כוונת המחבר של הספר הזה. והרי שהאדם, עדיין לא מבין גם לא את כוונת המחבר, של הספר שנקרא המציאות. כי גם המציאות שלנו היא ספר, שאותו כתב אלוהים, שהוא השכל שנמצא מחוץ להכל וכולי.
ובפשיטות: כל זמן שהאדם נאחז ברעיון כלשהו, גם ברעיון של: אמת / שלמות / אחדות / אין הבדל וכיו"ב, הרי שהאדם עדיין בחוויה של צמצום. דהיינו, סם המוות, בייחס לשלמות. והתכלית היא, שבאמצעות הדיבורים האלו, האדם ישתחרר לבסוף, גם מהדיבורים האלו, ושאז האדם לא יהיה מוגבל להיצמד רק לאמת / לאחדות / לשלמות, אלא יוכל להיות גם בשקר / נפרדות / חיסרון..
ולמען הסר ספק, נוסיף ונאמר, כי הספר הזה הוא כולו משל ונמשל (כפי שכבר אבאר בהמשך). וכאשר אני אומר שרק מי שמבין את המכוון, רק הוא שותה את סם החיים, אין הכוונה שלי לומר, שרק מי שמבין את הנמשל, רק הוא שותה את סם החיים. משום שכל נמשל שאותו מבין האדם, הוא עדיין גם סם המוות. וככל שהנמשל הוא חיצוני יותר, כך הוא יותר סם המוות, וככל שהוא פנימי יותר, כך הוא מתקרב יותר לסם החיים. אבל, סם החיים עצמו נמצא מעבר לכל הנמשלים.
כי הבנת הנמשל, פירושו הבנת לבוש של המהות, לבוש פנימי שמולבש בלבוש חיצוני שנכתב בספר. אך כל הבנת נמשל באשר היא, עדיין שייכת לאחיזה בהגדרות, שהן צמצומים והם גם סם המוות. אז כנ"ל, הבנת הנמשל אינה פוטרת מעונש. ורק הבנת החיבור של הנמשל...
050-3331-331