שלום לכולם

היום אני רוצה לדבר על התופעה שקוראים לה דחיינות. מה זה נקרא דחיינות? דחיינות הכוונה שהאדם רגיל לדחות דברים, האדם צריך לבצע משימות - והוא דוחה אותן. וכל אחד ואחד יודע שיש בחיים שלו הרבה מאוד דברים שהוא רוצה לבצע אותם, מבין שהוא צריך לבצע אותם ובכל זאת הוא דוחה אותם. והשאלה היא מהי מהות הדחיינות? למה בעצם אנשים דוחים דברים?

והתשובה לשאלה הזאת היא יותר פשוטה ממה שנדמה.

כאשר האדם בטוח שהדבר שאותו הוא רוצה יביא לו תועלת אמיתית, האדם לא דוחה אותו בכלל. לדוגמא בנאדם נגיד רעב, אם הוא ממש ממש גווע ברעב, כל מה שהוא עושה זה אך ורק לחפש אוכל.

לא רק שהוא לא דוחה את חיפוש האוכל, אלא שהוא דוחה את כל הדברים כדי לחפש אוכל. מבחינתו שום דבר בעולם לא מעניין חוץ מאשר לחפש אוכל. למה? כי הוא בטוח שאם הוא ימצא אוכל האוכל הזה יגרום לו להרגיש טוב.

לעומת זאת, כאשר האדם אומרים לו תעשה איזה משהו שאין לו חשק לעשות את זה, שהוא חושב שהדבר הזה לא יביא לו תועלת, לכן הוא דוחה אותו. וזה בעצם ההסבר למה אנשים דוחים דברים.

כי, האדם בתוכו יודע, שמצד האמת שום דבר לא יביא לו את האושר. עוד פעם, נתרכז, האדם בתוך תוכו יודע שמצד האמת לא משנה מה יהיה לו הוא לא יהיה מאושר. למה? כי ככה זה עובד. כל אחד ואחד שיבדוק, יראה, שלא משנה מה שיש לו הוא לא מאושר. וזאת הסיבה שבגללה האדם דוחה דברים. איך זה עובד?

האדם בתוכו חווה שהוא רוצה לעשות איזה דבר. עכשיו, למה האדם עושה את הדבר הזה? כי הוא חושב שאם הוא יעשה את הדבר הזה הוא ירגיש שזה טוב. אלא מה, שאם האדם היה בטוח שהדבר הזה יגרום לו להרגיש טוב אמיתי אז האדם היה עושה אותו. כי מה שהאדם רוצה יותר מכל זה להרגיש טוב אמיתי. ואם האדם היה בטוח שהדבר הזה יגרום לו להרגיש טוב אמיתי הוא היה עושה אותו. אלא מה, שהאדם בטוח שהדבר הזה לא יגרום לו להרגיש טוב אמיתי.

כי מניסיון האדם, מאחר שהאדם הוא לא טיפש, ויש לאדם ניסיון בחיים, למרות שהוא מנסה להתכחש לכך, האדם כבר יודע מראש שלא משנה מה יעשה הוא תמיד ירגיש שחסר לו משהו. וברגע שהתת מודע של האדם זוכר שלא משנה מה יהיה לאדם עדיין האדם ירגיש תמיד שחסר לו משהו, זו הסיבה שבגללה האדם דוחה דברים. ומה הפתרון לדבר הזה?

זאת אומרת, מאחר שהבנו שהאדם בתוך תוכו מבין שכל מה שהוא לא יעשה תמיד, זה אף פעם לא יביא לו אושר, ובגלל זה בעצם האדם דוחה דברים, השאלה נשאלת: טוב, אז מה צריך לעשות האדם כדי לא לדחות דברים?

והפסיכולוגים, החוכמולוגים וכל שאר המשוגעים למיניהם יש להם הרבה הסברים איך להתמודד עם דחיינות. איך האדם יכול לא לדחות דברים. אבל האמת היא, שמי שיש לו שכל אמיתי, אז הוא כן דוחה דברים. מי שיש לו שכל אמיתי - הוא כן דוחה דברים.

הפסיכולוגים מלמדים אותך איך לא לדחות דברים. ואני אומר שמי שיפעיל את השכל שלו ידחה דברים. הדבר היחיד שהאדם לא צריך לדחות אותו זה את האושר. מה זאת אומרת את האושר? הדבר היחיד והחשוב יותר מכל זה שעל האדם לגלות איך בעצם הוא יכול להיות מאושר באמת. זה הדבר היחיד שלא צריך לדחות אותו. והאדם צריך לחפש ולנסות להבין את הדבר הזה באופן מהותי. מה זאת אומרת באופן מהותי? הכוונה היא האדם צריך לנסות לחשוב, מה הוא אותו הדבר שכאשר יהיה לי אותו אני אפסיק לנסות לחפש את החיפוש המתמיד של להרגיש יותר טוב?

מה הוא אותו הדבר שכאשר יהיה לי אותו אני אפסיק לחפש את האושר? מה זה אותו הדבר שכשיהיה לי אותו, גם אם אלוהים עצמו יבוא ויגיד לי תקשיב הנה גן עדן אני אגיד לו עזוב זה לא מעניין אותי. מה זה הדבר הזה? זה הדבר שאותו אסור לדחות. כי האדם יותר מכל רוצה את הדבר הזה ושום טריק לא יעזור לאדם. שום טריקים איך להתמודד עם דחיינות לא יעזרו לאדם.

כי אין מה לעשות האדם הוא חיה אומללה ומסכנה והאדם סובל וכאשר האדם משקיע משאבים בדברים שלא באמת מביאים לו אושר האדם סתם שוחק את הכוחות שלו. כי מה זה נותן לך הרי בכל מקרה הדבר הזה לא מביא לך אושר אז מה זה נתן הדבר הזה. ולכן עוד נוסיף ונעמיק האדם צריך לא לעבוד על עצמו, לא להיות עם ייסורי מצפון עם זה שיש לו דחיינות אלא פשוט להבין את האמת.

להבין שהסיבה שהוא דוחה דברים, זה משום שבתוכו בתת מודע שלו הוא מבין שהדברים הם לא מביאים לו בכלל תועלת, ופשוט להיות איש אמת, וכאיש אמת לשאול את עצמו מה אני באמת רוצה? כי אם האדם היה בטוח שהוא באמת רוצה את הדבר הזה הוא היה רודף אחריו. וברגע שהאדם לא רודף אחרי משהו זה סימן שהוא לא בטוח שהדבר הזה מספיק טוב. ומה האדם באמת רוצה? האדם באמת רוצה למצוא דבר מסוים שאחריו הוא יוכל לרדוף בלי שום היסוסים. דהיינו, האדם באמת מחפש משמעות, ולכן הדבר היחיד שהאדם צריך לרדוף אחריו זה פשוט לשאול את עצמו מה אני באמת רוצה. ולהבין שמה שהוא באמת רוצה זה להיות מאושר. ולא לדחות את סיפור האושר.

העניין של להיות מאושר פירושו איך אני מביא את עצמי למצב שאני אפסיק לחפש יותר טוב, ושאני לא אפחד להרגיש פחות טוב. כי תמיד האדם רוצה להרגיש טוב ותמיד האדם יפחד להרגיש פחות טוב. עכשיו, האושר פירושו המצב שבו אתה לא רוצה להרגיש יותר טוב ושאתה לא מפחד להרגיש יותר רע. דבר שנקרא שלמות.

ויכול להיות שיש שלמות ויכול להיות שאין שלמות אבל על האדם לבדוק את זה כי כל זמן שהאדם לא בודק את זה הוא תמיד יחפש את זה והדרך היחידה לא לרדוף אחרי האושר, זה רק כי מוצאים אותו או כי מוצאים בוודאות שאין אושר. אבל האדם צריך להגיע למוחלטות. או לדעת במוחלטות שיש או לדעת במוחלטות שאין. ושני הדברים האלה שניהם נחשבים אושר כי שניהם זה חיפוש האושר.

ועל ידי שהאדם נהיה איש אמת ומפעיל את השכל שלו קצת, מה באמת אני רוצה מה הכי חשוב לי? מה זה משנה מה שקורה מסביב? הרי מה שאני באמת רוצה זה להרגיש טוב. על ידי שהאדם מבין בשכל שלו, קצת שכל.

אז האדם נפטר מבעיית הדחיינות שלו. כי הדחיינות הכי גדולה, הדבר שאותו האדם דוחה כל החיים, יש משימה אחת שהאדם כל החיים שלו דוחה אותה. מה היא? המשימה של חיפוש האושר. והאדם כל החיים עושה דברים רק לא לשבת עם עצמו ולשאול למה אני חי. באמת למה אני חי. באמת מנסה להבין, ואומר אני לא פוחד, אני עכשיו חייב להבין מה התכלית.

האדם חי חיים שלמים והוא אומר אני בנאדם יעיל ועובד ביעילות ובנאדם מסודר ומשבח את עצמו בכל מיני שבחים ושיגעונות. והוא לא קולט שהוא משקר את עצמו. למה? כי האדם עובר חיים מסויימים ואין לו פעם אחת הבנה מה הוא עושה כאן. מה התכלית. מה זה נותן.

עכשיו, הדתיים המשוגעים חושבים, שהתכלית זה העולם הבא. אז נגיד שהם הגיעו לעולם הבא, אז כשהם יגיעו לעולם הבא הם ישאלו, מה התכלית שלי בעולם הבא? מה זה נתן להיות בעולם הבא? ומה העולם הבא של הדתיים? ללמוד תורה עם אלוהים.

בקיצור, הם גם פה נדפקו עם התורה שלהם וגם בעולם...