האושר הוא הצורה הטובה שבה האדם חווה את האירועים השונים שמתרחשים בחייו.

גם מעשיו של האדם הם חלק מהאירועים האלו.

המציאות של האדם מורכבת גם מהדברים אותם הוא עושה וגם מהדברים שנעשים בלי ההתערבות האישית שלו.

גם מעשיו של האדם נכנסים תחת ההגדרה האירועים השונים שמתרחשים בחייו של האדם.

מאחר שבסופו של דבר הדבר היחיד החשוב הוא מה האדם מרגיש בתוכו לגבי המציאות, ממילא זה אומר שיותר מאשר חשוב מה שהאדם עושה, חשוב יותר מה שהאדם מרגיש כלפי מה שהוא עצמו עושה.

אהבה עצמית, קבלה עצמית, שמחת חיים, שביעות רצון, סיפוק וכולי, אלו תחושות חיוביות וטובות שהאדם יכול להרגיש ביחס למה שהוא עושה.

להיות מאושר פירושו לקבל גם את עצמך. לא רק את מה שקורה מעצמו תאהב, אלא גם את מה שאתה אישית עושה.

חוסר אושר = הלקאה עצמית / רגשות אשם / תחושה של כישלון / חוסר שביעות רצון / כעס עצמי / ספקות וחוסר וודאות מתמדת לגבי הבחירות של האדם בחיים וכיו"ב.

הסיבה שבגללה האדם לא מספיק מקבל את עצמו, היא רק בגלל שהוא לא מסתכל על עצמו בצורה נכונה ואמיתית.

אדם לא מקבל את עצמו, משום שיש לו צפיות מעצמו שלפעמים אינן בכלל בשליטתו. האדם מאשים את עצמו בחינם, על דברים שהוא לא היה יכול לעשות אחרת.

האדם מעביר על עצמו ביקורת מיותרת, משום שנדמה לו שהוא היה יכול להיות טוב יותר וכיו"ב.

כאשר האדם מסתכל על עצמו בעין אמיתית, דהיינו, האדם מודע ליכולות האמיתיות שלו, ואינו מפריז בכוח העצמי שלו, על ידי זה האדם תמיד ממש את הפוטנציאל שלו ולעולם לא יבוא אל עצמו בתלונות כלשהן.

כאשר האדם מסתכל על עצמו כעל חלק מהמכלול של המציאות, דהיינו, שהאדם מבין שהוא לא פועל בחלל ריק, אלא הוא חלק מהמציאות השלמה, דהיינו, האדם מבין שהוא מושפע מכל שאר המציאות שסביבו, וכל הבחירות / התלבטויות / החלטות שהוא מקבל, מושפעות מהסביבה שלו, על ידי זה האדם מקבל את עצמו כפי שהוא, מאחר שהוא לא מצפה מעצמו להיות מה שהוא לא יכול להיות.

כפי שאמרנו, יותר מאשר חשוב מה האדם עושה, חשוב מה הוא מרגיש לגבי מה שהוא עושה. האם זה מרגיש לו טוב? האם זה מרגיש לו אמיתי? וכולי.

העיקר שבו צריך להתמקד האדם, הוא בלימוד היכולות האישיות שלו והמגבלות שלו.

כאשר האדם מבין בשלמות מה בדיוק בשליטתו ומה לא, על ידי זה הוא מסוגל לממש את הפוטנציאל שלו בשלמות, ולהיות באהבה...