הלא יודעת, כשממש תהיי שם, ובתוכך כל הזמן תהיי שם, למרות שחיצונית את כן מגדירה את עצמך כאני וכו' וככזאת או אחרת, אבל בפנים אם יש וודאות של לא יודעת, אז הפכת לאלוהים, כי כל האפשרויות קיימות אצל אלוהים ואינן מקובעות בצורה אחת בלבד.

- ועדיין את בוחרת בצורת חיים הזו, להגדיר את עצמך כאני משהו, ולתת הגדרות לשאר שהם כאילו נפרדים ממך, אבל לא באמת כך הדבר.

צודקת. כתבתי משהו לגבי העניין בנפרד.

אני אוהב להשתמש במושג אני, למצומצם שאני. ולעצמי, היינו עצמותי, היינו עצמותו וואט אוור לכולל למורחב

בצלאל יש פוטנצייאל של משורר, משורר רוחני (-:

אביבה, נשמה היא אנרגיה אלוהית אין סופית, איך אני יכול להיות בטוח כשאני בא לתאר במילים ספורות את נישמתך הזוהרת מימקור אין סופי? כמובן שמדובר בתפיסה אישית בלבד

בצלאל, זה מה שהשכל אומר לנו, אבל האם אתה בטוח בכך?

שלומי, כאשר רוצים לדבר חייבים להשתמש במילה אני, אחרת איך נדבר. כשאני מבינה ש"האני" הוא לא משהו ממשי, הוא לא משהו שניתן לתפוס אותו, הוא לא משהו שניתן להגדיר אותו, אז אני גם לא יכולה להגדיר אותו כשמשהו אחר, כמו מהות, ואם אני לא יכולה לתת לו הגדרה, אז באמת מי אני?

כשאת אומרת אני (חווה קיום אני), את מפרידה בין מה שאת לבין מה שלא את. השאלה היא, מה קדם לפיצול? האם באמת יש פיצול? ואולי הפיצול הוא דמיוני?

כשאת זה הכל, אין מקום לאני שלך, ואעפ"כ יש

אומרים שאני אנני אני אז מי אני בכלל, כי אם אני אנני אני אז מי אני בכלל... לה לה לה (2 קוני למל)

ברצינות, את נשמה עם כלים רוחניים ופיזיים שאלוהים ברא עם זכות לכוח בחירה שנועד לתת לאדם את האפשרות להגדיר את עצמו ואת רצונו וכו'

אם אין אני, אז אני לא יכולה להגיד שאני המהות.

אז מי אני? = לא יודעת

כתבת יפה וברור שלומי, אהבתי.

כמה טוב ומשחרר, לדעת את האמת, לחוות ולחיות אותה מתוכה.

אני מדברת על האחד, האחר, החדש שנדמה שאתה מדבר עליו.

אני ועצמי

האדם מאז שנולד מזדהה עם האני שלו וחושב שכל מה שהוא זה גופו ומחשבותיו. וזהו מקור סבלו של האדם. מיכיוון שהאדם לא מזהה את עצמו, את עצמותו ומהותו. כאשר האדם מפריד עצמו משאר המציאות, הוא בעצם יצר לעצמו רצון סופי, שמקורו המודחק הוא רצון אינסופי. האדם שכח "במתכוון" שהוא הנרחב הוא מהות הכל, הוא האני האמיתי שלו. ואם האדם היה מבין שכל מה שסביבו הוא גם האני שלו, נקודת המבט שלו על החיים היית משתנה לגמרי, ואז היה מודע לרצון הלא מוגדר שלו שמלא כל הזמן בכל רגע ורגע. האדם עושה הבדל בין הפנימי לו לבין החיצוני לו, למרות שבאמת אין הבדל בניהם.

והאדם מרגיש טוב כאשר הוא מחובר לעצמו, היינו, מחובר למה שמחוץ לו.

לדוגמא: אהבה לבת / ו זוג. כשאדם מאוהב, הוא מרגיש מחובר לחיצוני לו, למה שהוא עצמו בעצם. ובכך מרגיש טוב, שהוא בהרמוניה עם עצמו, שהבת זוג היא ביטוי של הדבר.

כך לגבי כל אהבה לכל דבר.

כשאדם שונא דבר, הוא בעצם לא מחובר לעצמו האמיתי, ובכך מתנכר לעצמו.

כשאדם מבין, שכל כולו האמיתי הוא גם האני וגם מה שלא הוא כביכול, הוא חווה רצון לא מוגדר שמלא כל הזמן, ואעפ"כ רצון נפרד וסופי שלא מלא אף פעם, מעצם היותו חסר.

לכן, כל חיבור והזדהות עם מה שמחוץ לאדם עושה לו טוב, וכל התנגדות עושה לו רע.

אבל הטוב הוא לא באמת טוב, מיכיוון שזה הוא לא טוב אמיתי, זה הוא טוב תלוי צורה ולכן אף הוא רע, כי הוא גורם לאדם לרצות אותו ובכך עושה לו עוול.

והרע הוא לא באמת רע, אלא הוא טוב, זהו כוח שדוחף את האדם לא לרצות את המוגבל, אלא לרצות את הדבר האמיתי, שהוא החיבור האמיתי בין האני לבין מה שלא אני.

שזהו סוג של התבוננות חיצונית על ההפרדה.

וזוהי רק נקודת מבט אחת מיני רבות

והאמת מקיפה את הכל כולל ההפך של הדבר, בכל רגע ורגע