הפעם אשיב על שאלה שנשאלתי, קנאה וחוסר יכולת פרגון וצרות עין

שזה בעצם הכל בחבילה אחת, איך מתמודדים?

ובכל ואריאציה, יש קנאה וחשדנות, ואיך מתמודדים עם המידה הרעה הזו?

ולמה מידה רעה? כיוון שזה גורם לאדם סבל ואומללות.

וכפי שכבר אמרנו, אם נבין את הבעיה, נדע איך להתמודד איתה, צריך להבין את המהות

וזה אומר להבין מה שורש הבעיה, כי כל בעיה נוצרת ממשהו פנימי יותר.

ויש רכושנות, או דרישות לעשייה כזו או אחרת, והכל זה ביטוי של כך שהאדם לא מספיק אוהב את עצמו.

ואם האדם ישאל את עצמו למה הוא לא מפרגן לאדם האחר, למה הוא מקנא בו.

וככל שאתה מצליח יותר, אתה אוהב את עצמך יותר, וגם מפרגן יותר לשני.

אבל אם אתה לא מצליח, אז קשה לך לפרגן.

וגם בעסקים, וגם בזוגיות, הפנימיות של חוסר הפרגון, זה חוסר אהבה עצמית.

ואם האדם מרגיש טוב בתוכו, בלי להיות תלוי בשום דבר חיצוני

רק אז הוא יכול להרגיש טוב יותר עם זה.

כי באמת הוא אמור להרגיש טוב, עם השותפות או בלעדיה.

והאדם צריך שנקודת החוזק שלו תהיה מתוכו, מבפנים.

עליו לחזק את האהבה העצמית שלו לעצמו, בלי להיות תלוי בשום דבר חיצוני.

ואז יתגבר על רגשות קנאה ותחרותיות, אם בזוגיות או בשותפות כלשהי.

מגיל קטן מחנכים את האדם שיש טוב ויש רע, דבר אחד הוא טוב ודבר אחר הוא רע

ואם הוא לא מצליח להשיג את הדבר הטוב כפי שחונך, מבזים אותו

ומה זאת אומרת מבזים אותו?

או עצם העובדה שלא מוחאים לו כפיים, זה אומר שגורמים לו לאהוב את עצמו רק בגלל סיבות מסוימות, חיצוניות.

אם תעשה כך אתה אהוב, ואם לא תצליח ולא תעשה כך וכך לא תקבל אהבה

וכך מתחיל האדם לפתח שנאה עצמית, כי כשהיה ילד קטן, אהב את ה"רשע" ביותר

ואת ה"צדיק" ביותר באופן שווה, לא היו אפליות או הבדלים בין אדם אחד לאחר

או בין דבר אחד לשני.

כמו שהשמש זורחת באופן שווה לכולם, כמו שהאויר ישנו עבור כולם באותה המידה, כך ילד קטן לא עושה הבדלים.

ואדם מבוגר יותר אוהב את עצמו רק בגלל סיבה כלשהי, ואם אתה אוהב את עצמך בגלל סיבה מסוימת, זו לא אהבה אמיתית.

ובגלל שאדם, הראש שלו נדפק, הוא מעריך את עצמו רק בגלל ש...

ואצל ילדים, מחשבתם לא השתבשה עדיין, זה לא שהמחשבה של המבוגר אינה טובה

צריך פשוט לאזן את החשיבה של הילד עם המחשבה של המבוגר.

ועל המבוגר להתבונן בילד כדי ללמוד ממנו.

והעולם הזה הוא עולם טיפשי, ולמה טיפשי? כי המבוגר רוצה שהילד שלו יהיה מאושר

והילד שלו ממילא מאושר כבר, וההורה בעצמו לא מאושר, והוא עכשיו במקום להתבונן בילד שלו איך להיות מאושר, הוא אומר, אני יעשה עכשיו את הילד שלי מאושר

ואז הוא מאמלל את הילד שלו.

ועל האדם להסתכל על הילדים, לראות למה הילד אוהב את עצמו, ללמוד מהחוויה של הילד.

ולא רק ללמוד מהילד, אלא גם ללמוד ממנו.

כי נחוץ שילוב של השכל של המבוגר עם השכל של הילד.

כשהאדם מתבונן בילד, הוא מבין היכן הוא טועה, להסתכל בחוסר שיפוטיות של הילד...