בעיית החרדה אחרי שהאדם יוצא מהדכאון. ישנם אנשים רבים בעולם שאין להם שמחת חיים ומצברוח. ואז הם פונים לפסיכולוג, ואז הוא מגלה את שיטת החשיבה החיובית וכל שיטה ואמונה אחרת. ואותה שיטה מעניקה לו שמחת חיים, הרעיון הוא שהוא הצליח לצאת מהדכאון. והוא שמח שהוא לא בדכאון. אך מצד האמת יש לו חרדה מהחזרה לדכאון.

בעולם שלנו יש גם שמחה וגם עצב. ושניהם קיימים בהכרח. המקום היחיד שבו אין שמחה ואין עצב זה אך ורק בעולם שכולו טוב. שהוא העולם של האחדות שבו הכל אחד. ושם אין הבדל בין מצב של שמחה לבין מצב של עצב. וכל זמן שהאדם לא תופש את המציאות בצורה אחידה שבה אין הבדל בין יש לאין בין שמחה לעצב וכולי. הרי שהוא יסבול.

כל זמן שיש לאדם את הרצון העצמי יש לו בעיה. כל הרצונות הם דכאונות. גם הרצון של האדם להיות שמח זה עצמו דכאון. כי המושלמות היא שהאדם שבדכאון טוב לו עם זה כפי שהוא שמח מכך שהוא לא בדכאון. למה? כי הוא חווה זאת דרך ההבט של האחדות.

ומי שלא, תמיד ילווה אותו פחד שהוא יפול שוב לדכאון.

כל זמן שאתה רוצה דבר אחד ואינך רוצה דבר אחר, ממילא אתה בדכאון ובחרדה מודחקת. כי אתה מצמצם את כמות הטוב שלך. כי לא היה לאדם משנה אם קורה לו את מה שהוא רוצה או את מה שהוא לא רוצה, אם הוא רוצה רק את השמחה ולא את העצב, הרי שהוא בגהנום. ששם קורים דברים נגד רצונו.

גם אם האדם מתכחש לחרדה הזו היא עדיין קיימת. ואין אדם בעולם שאינו חרד שיקרה לו דבר רע. וזה מה שנאמר, שהפסיכולוג אינו יכול לפתור את החרדה של אחרי היציאה מהדכאון. כל בעיה שהפסיכולוג פתר הרי שהוא באותו רגע יוצר לך בעיה חדשה. כי כעת הטוב של האדם תלוי בכך שישכח את הטראומה. כי הוא הגביל את הטוב לדבר מסויים.

גם מי שיצר אצל עצמו בטחון עצמי, כעת הוא תלוי בתחושה של כן \ לא בטחון עצמי.

הרצון של האדם הוא בית הכלא. הרצון שלו מגביל אותו. זהו אזיק אלקטרוני, שאומר "רק כאן אתה יכול להרגיש טוב" והאדם כל הזמן מחליף בתי כלא. הרצון של האדם משתנה כל הזמן, ומתמקד ש"אם רק היה כך, יהיה לו טוב"

כל זמן שיש לאדם מושגים של טוב רוע, שם בית הכלא של הרצון. שם רע ופה זה טוב, והדמיון הזה שאומר לו שפה רע ושם טוב זה הבית כלא בעצמו...