מחויב שנכלל באפשרי - עבודת אלילים, שנכללת בעבודת אלוהים האמיתי ובו יתבאר העניין, שאפשרי המציאות, נכלל בבחינת
מחוייב המציאות. והעניין הוא, כי עבודת אלילים היא, שהאדם נותן כוח, לישות שאין לה כוח. והנה, הכוח שייך למסובב הראשון, שהוא
המחוייב והוא המהות של המציאות. וכל הלבושים של המציאות, הם רק אפשרי המציאות ללא שום כוח כלל. וכל זמן שנדמה לאדם שיש כוח ללבוש של המציאות, הרי שהאדם, הוא עובד ... אלילים. כי גם ה"אני" של האדם, גם הוא עצמו רק לבוש של המציאות. ואלוהים האמיתי, הכוח האמיתי, הוא: האחדות של המציאות,
מחוייב המציאות, הישות שממלאת את כל הלבושים של המציאות, הלא היא המהות של כל הדברים כולם, שנמצאת מחוץ ובתוך כל הדברים כולם, שהיא הכוח האמיתי וכולי. וכאשר האדם ... הראשונה שהוא מבין, היא ההבנה של אחדות המציאות. שהאדם מבין את מהותה של מהות המציאות. והאדם מבין מהו אלוהים, ומהו
מחוייב המציאות, הלא היא האמת המוחלטת וכולי. והשלב השני והאחרון בשכל של האחדות, הוא השלב, שבו בחינת
המחוייב ובחינת האפשרי, נכללות אחת בשניה. כי באחדות השקרית (שגם היא שכל גדול מאוד), בה האדם מבין את עניין המהות של המציאות, שהיא מחוץ למקום ולזמן וכולי, אבל ... אין סופי של ממש. שרק בעיני האדם היא מצטיירת לו כישות סופית, למרות שהיא ממלאת כל עלמין וסובבת כל עלמין, בדיוק כמו
המחוייב הראשון. וכאשר האדם רואה איזו ישות סופית, כגון לדוגמא "אבן", מי שיודע את האמת, הוא מבין שמצד אחדות המציאות, הגודל של האבן הזאת, גדול יותר מאשר כל מרחב ... צורה של המציאות, הוא בעצם רואה רק היבט מסוים, של הישות שהיא ממש כרגע, אין סופית וכולי. וכאשר אפשרי המציאות נכלל
במחויב המציאות, אז התכונות של
המחוייב, מתרחבות, גם אל כל מה שהוא אפשרי המציאות, ולהפך. כי זו הכל ישות אחת ממש, עד שאי אפשר להבדיל בין הלבושים השונים, כי הכל אחד ממש. וגם בחינת ה"אין", גם ... שתהיה לעולם יותר מאשר נקודת מרכז אחת, אעפ"כ כל ישות, היא בכלל המהות של המציאות ונקודת המרכז וכולי. וכך גם לגבי
המחוייב, שהוא גם אפשרי המציאות. ולו רק משום שיש לו הפך, והוא אפשרי המציאות עצמו. וכאשר גם
המחויב הוא אפשרי, אז אין
מחוייב, ואז גם האפשרי, הוא
מחוייב באותה המידה. ובסופו של דבר, הכל אחד ממש, והאין סוף נכלל בתוך היש סוף, לישות אחת. ...