למה - עד מתי צריך האדם לשאול את עצמו למה, ומה הסיבה?

היום אשיב על השאלה, עד מתי, צריך האדם לשאול את עצמו למה? ומה הסיבה?

כפי שהסברתי, אדם הרוצה להיות מאושר, האדם צריך להתבונן ולהבין את עצמו.

והיה והאדם ישאל את עצמו מספיק פעמים, למה? ומה הסיבה? הוא יבין האם זה מחויב המציאות, או לא מחויב.

כל שאלה אחרת, כל נושא לבדוק אותו, האם הוא האמת? האם זה יכול להיות אחרת?

והרבה פעמים האדם מגיע לנקודה שאין לו תשובה שזה אמור להיות כך ולא אחרת.

אין סיבה שזה כך ולא אחרת, ולמה אין סיבה? והאם יש תיאורטית אפשרות שכן יש סיבה?

מה נכון? והאדם מגיע למקום שאין לו מושג כבר מה נכון, מה ההפך, או הכל הפכים.

אך האדם, אם הגיע למקום שאין לו כבר תשובה, זה לא אומר שאין סיבה, עליו להמשיך לשאול

ושישאל את עצמו, אולי אין בכלל שאלה, או למה השאלה הזו קיימת בכלל? מה גורם לכך שבכלל יש שאלה, והאדם צריך להגיע למקום שאין לו יותר שאלה, כי כל השאלות קיימות בכלל בגלל הנפרדות.

זאת אומרת, שבעולם יש הבדלים בין דבר לדבר, וכל דבר מוגדר כנפרד.

והסיבה של כל דבר ודבר, היא הנפרדות.

ואם הגעת למקום שאין נפרדות, אין שתי ישויות, יש אחד בלבד, אז אין יותר שאלות, כי יש אחד, אין דבר שונה או נוסף לו.

והאדם יכול לשאול על כל דבר, כי אין סוף ואין הגבלה לחכמה של האדם, והמציאות אינה מוגבלת לשכל של האדם, ויש נקודה שהשכל של האדם כבר לא יכול להסביר או לתת תשובות.

על כן האדם צריך להתחיל להגדיל את הקופסא.

כי השאלה של למה אתה רוצה כך ולא אחרת, היא ביטוי של השאלה / תת שאלה, למה המציאות היא כך ולא אחרת?

ואדם צריך באופן אמיתי לשאול את עצמו, האם באמת אין הבדל בין יש סיבה לבין אין סיבה?

ולא לצאת מידי חובה ולשקר את עצמך ולהגיד אז אין או יש סיבה זה לא משנה ואין הבדל

על האדם להתעקש ולהמשיך לשאול עד שיקבל את המקום הכי פנימי, ולא לוותר ולהמשיך לסבול, להמשיך לחקור עד שתתקבל ההבנה של האחדות ואז הגילוי שבאמת אין או יש סיבה אחד הם, אך החוויה הזו חייבת לבוא מבפנים, ולא רק כאמירה מהפה אל החוץ.

ואם האדם יחקור ויבקש רק ואך ורק את האמת, יבין שהכל אלו ביטויים שונים של אותו הדבר, כי אין שוני באמת בין הדברים, והאדם כדי לחוות את זה, צריך קודם להבין את זה בשכל, ומתוך ההבנה תבוא החוויה...