... שאומרת שהיש והאין נפרדים זה מזה. למרות שבאמת, אין שום הבדל בין הנפרדות שלהם, לבין האחדות שלהם. כי מצד השכל האמיתי של המציאות, מנקודת המבט של השכל של אלוהים האמיתי, מנקודת המבט הזאת, היש והאין הם נפרדים אחד מהשני, אבל הם גם בו זמנית ממש, ישות אחת ממש. ואין שום הפרדה ויש אחדות מלאה, בין הנפרדות שלהם, לבין האחדות שלהם. כי המקום והזמן וכל הנפרדות, הכל קיים, גם בתוך הכלום. וגם שם יש נפרדות מלאה ממש. אלא ששם למרות הנפרדות, הכל גם אחד ממש. ושם בשכל העליון, שמשקף את תפישת המציאות, כפי מה שהיא באמת, שם אין שום הפרדה, בין הפרדה לבין אחדות. ובטרם האדם חוקר את המציאות ומנסה ... כל הצורות באשר הן. ואע"פ שהמהות היא אחת, אעפ"כ ישנן ישויות, שהן נפרדות זו מזו בצורתן החיצונית, למרות שהכל זאת מהות אחת. כי הצורות עצמן, הן "עשויות" מאותה המהות ומאותו החומר (הכלום) האחד. ומאותו חומר אחד ומאותה ישות אחת שאין בה שום נפרדות של צורות כלל, גם לא ברמת הפוטנציאל (שגם זו נפרדות), הישות האחת הזאת, מהווה צורות שונות זו מזו. וזהו דבר שהוא נגד השכל, שהמהות של המציאות, היא יש ואין בבת אחת (וכפי שכבר ביארתי עניין זה במקומות אחרים ...

... כאשר ה"אני" של האדם מצליח להיעלם כישות נפרדת ולהתאחד עם האחדות של המציאות. ואיך יצליח האדם להתאחד עם המציאות? תשובה: על ידי אמת מוחלטת. כי תפישת הנפרדות, היא אינה מוחלטת. משום, שכל ישות של נפרדות, קיומה הוא רק אפשרי המציאות. ועל האדם לחפש רק את המוחלט, עד שהוא מבין וחווה, שהוא ...

... שהוא כל יכול, שהוא אינו חסר דבר, למרות שהוא בשלמות אינו חסר שום דבר, אעפ"כ הוא יצר את הנפרדות של העולם הזה, כי היא טובה מאוד עבורו. ... את זה מספיק חזק, עד כדי כך שהאדם מרגיש את זה, אז הידיעה הזאת גורמת לאדם לחוות את כל הנפרדות שלנו, לא כהעדר של השלמות, אלא כריבוי של ... תמיד. אבל כאשר האדם חווה את אלוהים עצמו באמת, אז כאלוהים, הוא נהנה לחוות גם את הנפרדות, שהיא כולה צורות שונות, שמעצימות את ... דבר, על ידי זה שהאדם הוא איש אמת, על ידי זה הוא חווה את האחדות של המציאות, ואז ממילא הנפרדות, שהיא הגיהנום של הקיום הנפרד של האדם, ...

... והמוסכמה הנפוצה ביותר, היא הלוגיקה האנושית, שהאדם רגיל לראות את הישויות השונות שיש בעולם, כנפרדות זו מזו. והאדם חי את חייו בתוך עולם שלם של נפרדות, שבו דבר אחד שונה מדבר אחר וכולי. והנפרדות הזאת, היא העונש של האדם, כל זמן שהוא לא מחובר אל האחדות. כי האלוהות, היא חווית האין ... מוחלט ואמיתי, ללא כל חווית צמצום כלל. (וכמובן שהשחרור הוא כ"כ גדול, עד שהוא באחדות, עם הצמצום של הנפרדות). וככל שהאדם, חי יותר בעולם של הגדרות והתניות שכליות ורגשיות בתוכו, כך האדם סובל יותר. ... ועל ידי זה שהאדם מורד במוסכמות המחשבתיות שבתוכו, על ידי זה האדם רואה את האמת שהכל אחד ממש, ושהנפרדות היא לא יותר מאשר אמונה שקרית, שמתחזה לאמת אמיתית. ואז האדם מגיע אל האמת המוחלטת, שהכל אחד ממש, והנפרדות נכללת באחדות, ואז האדם חי חיים של נפרדות, מתוך אחדות אמיתית, שזאת שלמות התגלות האחדות. ...

... אשמה - מהו שורשם? השורש של הכל הוא ידוע, והוא האחדות של המציאות. ואעפ"כ ברמת הלבושים של הנפרדות, מי שיתבונן יראה, כי רגשות האשם של האדם, נובעים בגלל רגשות ה גאווה ...

... של המציאות, הכל מתאחד ממש. והיודע והידיעה והדבר הידוע, הכל אחד ממש, ואין שום הפרדה ביניהם כלל. ואחרי שהאדם מתחבר לאחדות המציאות, אח"כ הוא חוזר לשכל של הנפרדות שלו, בדיוק כמו שהעולם והנפרדות שלנו מתהווים יש מאין בכל רגע מחדש. ואז האדם "זוכר" את האמת, שכל הנפרדות היא אחד וכולי. ולפעמים האדם חושש, שאולי הוא יעלם בתוך האחדות ולא יחזור משם. ועל האדם ...

... והקדמות יש הרבה. וכאשר ההקדמות נכללות בתכלית, שהנפרדות נכללת באחדות, אז הריבוי של הנפרדות וחוסר התכלית, הוא בעצם הריבוי של התכלית האחת. וכל זמן שהאדם לא זכה ...

... אז מיד הוא רואה, שהכל כבר היה הווה ויהיה תקין ומושלם תמיד. וברמה החיצונית של הנפרדות, האדם עושה תמיד את כל מה שהוא ... אין שום שאלה כלל, כי הכל אחד, ורק מחלת השיגעון של האדם, רק היא גורמת לאדם שיראה נפרדות, ושיסבול ממנה. ועל ידי זה ...

... עדיין לא חווה את השלמות האלוהית שהוא, כי הוא עדיין לא חווה שהכל אחד ממש, ואת זה שבנפרדות, הוא זה שבוחר מלכתחילה את הרע. והאדם משלה את עצמו שהוא לא נאחז באגו שלו, אבל הוא מאוד נאחז באגו וברצון שלו, שהוא להיות בלי אגו. והאדם לא מבין, שכל זמן שיש לו רצון עצמי כלשהו, ...

... האמיתית היא, שאף אחד בעולם לא באמת רחוק משלמות ומהאחדות. כי אין שום הבדל בין אחדות לבין נפרדות כלל. כי כאשר היש והאין הם אחד, אז לא שייך לומר שמישהו רחוק ממשהו. כי אין מישהו ואין משהו שנפרד ממשהו אחר. וכאשר הכל אחד ממש, אז כולם קרובים תמיד. והעולם רחוקים מהאחדות, רק משום שהם מפרידים אותה מהנפרדות, וממילא זה מציב אותם, במרחק אין סופי ממנה. כי האחדות היא ההפך המוחלט של הנפרדות. והאחדות היא ההעדר המוחלט, שהוא ההפך המוחלט, של כל מה שישנו ושאיננו. וכאשר האדם מבין, שהיש והאין הם אחד, אז האחדות והנפרדות הם אחד, ואז הוא שם תמיד. אבל, כאשר האדם מאמין לשכל של עצמו, שהיש והאין הם רק נפרדים, והוא לא מבין את האמת, שהנפרדות והאחדות הם דבר אחד ממש, הדבר הזה מרחיק את האדם במרחק אין סופי מהאחדות של המציאות. כי כל המציאות כולה, היא נגד האחדות. כי מהות האחדות, היא מחוץ למקום ולזמן. וכל מה שישנו בתוך המקום והזמן, הכל צועק רק נפרדות בלבד. ואין שום אחדות כלל. כי כל דבר שהוא ישנו, הרי שהוא נפרד, וממילא הוא לא אחדות. והאדם רחוק במרחק אין סופי מהאחדות, משום שאפילו עצם קיומו העצמי של ... הוא עצמו מרחיק את האדם מהאחדות של המציאות. כי הקיום העצמי של האדם, הוא עצמו, כל מהותו היא נפרדות. כי המשמעות של ה"אני" של האדם, היא נוצרת וקיימת רק בגלל המשמעות של נפרדות ה"אני", ממה שאינו "אני". כך שקיומו של ה"אני" של האדם, הוא תלוי בקיומה של הנפרדות. והנפרדות זועקת מכל זמן ומכל מקום, ואפילו מהמקום ומהזמן, של האדם עצמו. ולכן כל העולם, רחוקים כ"כ מהשלמות ומהאחדות של המציאות, משום שכל העולם כולו אומר את ההפך של ... זה האדם מגלה את הוודאות המוחלטת, שהיא מחויב המציאות, שהיא האחדות של המציאות, ששם אין שום נפרדות, ולכן היא המצוי הראשון. ואז האדם רואה את האמת, שאין שום הפרדה בין האחדות לבין הנפרדות, אלא הכל אחד ממש. ואז האדם חי בנפרדות ובאחדות בו זמנית ממש. וכאשר האדם מבין עד כמה האחדות היא הניגוד של הנפרדות, אז הוא קרוב מאוד להבין את האחדות באמת. כי המחשבה שהאחדות רחוקה מאוד מהנפרדות, היא אמת חלקית. כי היא מאירה את האחדות, אך היא עדיין אחדות של שקר. כי באחדות של אמת, אין שום הפרדה, בינה לבין הנפרדות כלל. ואחרי שהאדם מבין מהי האחדות שהיא רחוקה במרחק אין סופי מהנפרדות, אח"כ הוא מבין, שזאת ישות אחת ממש עם הנפרדות, ואז האדם משיג את האחדות האמיתית. ...