אהבה עצמית, קבלה עצמית, שנאה עצמית, לאהוב את עצמך, לקבל את עצמך, לשנוא את עצמךאהבה עצמית, קבלה עצמית, שנאה עצמית, לאהוב את עצמך, לקבל את עצמך, לשנוא את עצמך ובו יתבאר העניין של אהבה עצמית / קבלה עצמית / הערכה עצמית / דימוי עצמי / שנאה עצמית ועוד. ואהבה עצמית פירושה, שהאדם אוהב את עצמו. דהיינו, האדם חווה רגש של אהבה, כלפי מה שהוא חושב שזה הוא עצמו. ואהבה עצמית, מורכבת מכמה גורמים. והגורם הראשון, הוא הישות העצמית של האדם, שחווה את הרגש, כלפי עצמה או כלפי כל דבר אחר. הגורם השני, ... הרגש שיש, בין הישות שאוהבת לבין הישות שנאהבת. ובמקרה של אהבה עצמית, יש את התודעה שאוהבת או לא אוהבת. ויש את העצמי, דהיינו, הדבר שהאדם חושב שזה הוא עצמו. ויש את הרגש, שנמצא, בין האדם ... הישות שאוהבת, לבין העצמי שאותו אוהב האדם? משום שלא תמיד אהבה עצמית, היא באמת כלפי ה"אני" האמיתי של האדם, שהוא זה, שאוהב או לא אוהב. כי יכול להיות מצב, שהאדם מזדהה בטעות עם איזה דבר, שזה ... בעצם גם לעסק שלו. ואם העסק שלו לא מצליח, אז כאשר האדם לא אוהב את עצמו, אז בעצם הוא לא אוהב את מה שהוא חושב שזה הוא עצמו, דהיינו, העסק שלו. אבל באמת, זה בכלל לא הוא עצמו ממש, אלא רק דבר, ... אם הוא לדוגמא מכוער, אז הוא יכול להגיע למצב, שהוא לא יאהב את עצמו, בגלל שהוא מכוער. אבל באמת, זה לא הוא עצמו ממש מכוער, אלא זה רק הגוף שלו, שהוא כ"כ מזדהה איתו רגשית, עד כדי כך שהוא חושב שזה הוא עצמו מכוער. והרעיון הוא, שאהבה עצמית או חוסר אהבה עצמית, היא לא בהכרח כלפי מי שהאדם באמת, וכלפי ה"אני" האמיתי של האדם. אלא היא גם כלפי מי שהאדם חושב שזה הוא עצמו. ואם לדוגמא ... להארה רוחנית ולהבנה, שהגוף שלו זה לא הוא עצמו, אז ממילא האהבה העצמית של האדם, כבר לא תהיה תלויה בגוף שלו וכיו"ב. או לדוגמא, אדם שרואה איזה דבר בעולם, שנראה לו שזה דבר רע. והאדם חושב, שהוא ... שבגלל טעות שלו, הדבר הזה קרה. שאדם כזה, יכול בגלל זה, לא לאהוב את עצמו. אבל מאוד יכול להיות, שהדבר הזה, הוא בכלל לא רע. ויכול גם להיות, שגם אם הוא רע, הרי שלא האדם עצמו אשם בכך. והאדם שבטעות מאשים את עצמו וחווה רגשות אשמה כלפי עצמו, הוא לא אוהב את עצמו. למרות שבאמת, זה בכלל לא רלוונטי אליו, הדבר הרע שאותו הוא רואה. כך, שכאשר מתבוננים על הנושא של אהבה עצמית, אז ראשית כל יש להבין, כיצד האדם מגדיר את עצמו, ואיזה דברים האדם מייחס לעצמו. דהיינו, עם איזה דברים האדם מזדהה רגשית, ... אהבה או שנאה וכיו"ב. וכלפיהם יש את עניין הקבלה העצמית והאהבה העצמית. והאהבה העצמית של האדם, החוקיות שלה, לא שונה בשום צורה שהיא, מאהבה כללית של האדם, כלפי כל דבר בעולם. ז"א האדם יאהב את עצמו (דהיינו, את מה שהוא חושב שזה הוא עצמו), או לא יאהב את עצמו, בדיוק מאותן הסיבות, שהוא אוהב או שונא, כל דבר אחר בעולם, שהוא אינו הוא. וכפי שכבר ביארתי, האדם אוהב, כל דבר שגורם לו ... לחוש רע וחוסר הנאה, אז האדם לא אוהב את אותו הדבר. והאדם אוהב את עצמו או לא אוהב את עצמו, לפי כמה שהוא מרוצה וחווה שביעות רצון, ממה שהוא חושב שזה הוא עצמו. ומי שיתבונן עוד בעניין יראה, כי כל אדם בעולם, ... וכולי. וממילא זה אומר, שאין שום אפשרות בעולם, שתהיה לאדם אהבה עצמית מושלמת בשלמות מוחלטת. וכך גם ממש, אין אפשרות שתהיה לאדם שנאה עצמית וחוסר אהבה עצמית מוחלטת בשלמות. ולמה? כי בכל דבר בעולם, מוכרח שיש בו חיסרון כלשהו ויתרון כלשהו. ולכן, מוכרח, שהאדם תמיד יחווה, גם ... וגם חוסר אהבה, כלפי כל דבר בעולם. וכך גם לגבי קבלה עצמית ואהבה עצמית. שאי אפשר בשום פנים ואופן שהיא תהיה מושלמת. כי בכל דבר בעולם, תמיד יש בו חסרונות ויתרונות כלשהם. ומוכרח תמיד, שהאדם גם יאהב את עצמו ברמה כלשהי, וגם ישנא את עצמו ברמה כלשהי. אבל יש גם נקודת מבט נוספת, והיא נקודת המבט האובייקטיבית. שבה, אין שום אהבה ... נקודת מבט ללא כל שיפוטיות כלשהי, הרי שממילא הוא לא יאהב את עצמו, וגם לא ישנא את עצמו. אלא יחווה כלפי עצמו רגש אחיד, רגש זהה, רגש שאין בו אהבה או שנאה. והאדם סובל מדימוי עצמי נמוך, ... עצמית / כעס עצמי / רגשות אשמה וכיו"ב, רק משום שיש לו גם אהבה עצמית / פרגון עצמי / קבלה עצמית וכיו"ב. ולמה? כי כנ"ל, יש שתי נקודות מבט. ומנקודת המבט שבה אין טוב או רע, מנקודת המבט הזו, לא שייך לאהוב את עצמך, וגם לא שייך לשנוא את עצמך. ולא שייך לאהוב או לשנוא, שום דבר בעולם. כי כאשר אין טוב או רע, אז ממילא אין אהבה או שנאה וכיו"ב. וכאשר האדם מחובר לנקודת המבט הזו, ממילא הוא לא אוהב את עצמו ולא שונא את עצמו. אבל, מי ש