... בין שום צורה לבין שום צורה אחרת. ואח"כ כאשר האדם מתבונן עוד, הוא רואה ומבין, שהוא וכל מה שישנו, אלו בעצם צורות של חיבורי
זמן ומקום. כי יש
זמן ומקום אין סופיים, שבתוכם יש הרבה צורות, שהם כל הדברים שקיימים, וכל האירועים שקורים וכולי. והאדם הוא לא יותר מאשר צורה כלשהי, שיש בתוך כל שאר הצורות והישויות, שנפרדות זו מזו, בצורתן במקומן ובזמנן, אבל באמת הן בעצם כולן רק צורות שונות של
מקום וזמן. כי קיומו של ה"אני", תלוי בקיומו של מה שאינו "אני". כי משמעות וחווית ה"אני", תלויה במשמעות וחווית הדבר שאינו "אני". וה"אני" וגם מה שאינו ה"אני", שניהם קיימים בתוך המציאות. ולכל ישות יש את
המקום ואת הזמן שלה. ובלי שיהיה
מקום וזמן, אין אפשרות קיום לשתי ישויות שונות, ואז ממילא אין קיום, גם לא ל"אני" של האדם. כך שה"אני" של האדם, הוא ישות שקיימת בתוך
מקום וזמן, בדיוק כמו כל שאר הישויות שקיימות בתוך
המקום והזמן, שהם ההוויה של כל מה שנמצא בתוכם.
והמקום והזמן, ממלאים ומקיפים את כל מה שנמצא בתוכם. ואח"כ כאשר האדם מתבונן עוד, הוא רואה ומבין שגם
המקום והזמן האלו, גם הם רק צורות של משהו אחר, שהוא חסר את צורת
המקום והזמן, שהוא האין סוף, החסר הגדרה, הכלום, האין, ההעדר המוחלט, שהוא המהות של
המקום והזמן, וממילא, גם של כל מה שבתוכם. והאדם מבין, שה"אני" וגם מה שאינו ה"אני" של האדם, מהותם נפרדת מהם, ובה אין שום צורת "אני" כלל. ... כלל. ועוד האדם מבין, שה"אני" והעולם שנפרד ממנו, והמחשבה שמחברת את האדם עם העולם, בשורשם ובמהותם הם אחד ממש, ללא כל הפרדת
מקום וזמן. והיודע, והדבר הידוע, והידיעה, הם כולם בשורשם מהות אחת, ללא שום הפרדת
מקום וזמן כלל. ואז ה"אני" בעצם מבין, שהוא כלום ממש, העדר מוחלט, איננו, ושאין לו שום הוויה כלל. ושאותו האין הוויה, הוא החיות של ה"אני" ... לא חווה באופן מודע את קיומו העצמי בכלל, אלא הוא חוזר להיות מה שהוא היה בהתחלה, דהיינו, ישות אחת ממש עם הכל, ללא הגדרת
מקום וזמן, דהיינו, כלום. ואח"כ כאשר האדם חוזר לתודעה שלו (יש מאין) ומתבונן בנ"ל, הוא מבין את האמת, שהוא גם רק כלום אמיתי, וגם רק משהו ...