... דהיינו, שיש לאדם עוד רצונות נוספים, הוא לא רצון של אמת אמיתית. כי הוא לא המסובב של הרצונות. ורק הרצון הראשון, רק הוא המסובב של כל הרצונות, ורק הוא רצון של אמת, שהוא מחוייב המציאות והוא לא נשען על שום דבר ... יהיה נפרד מהשלמות שלה. אבל האדם יכול להטיל ווטו, ואפילו לנצח את המציאות כרצונו, בתנאי שהוא באמת רוצה זאת. כי מצד האמת הכל אחד ממש. וכל מה שנכון לגבי האפשרי, נכון לגבי המחוייב ולהפך. ומצד האמת, כל ישות סופית, ...

... של האדם, עושה הפרדה בין טוב לרע. ועל האדם להתרחק מהאמת השקרית שלו, ולהגיע לאמת של המחוייב, ששם הכל אחד ממש. ואז ורק אז, ממילא טוב לאדם באמת. ...

... בצורה שלהם. אך מהי המהות של כל הדברים? והמהות של כל הדברים, היא ההעדר המוחלט של כל הגדרה. כי הדבר המוגדר, קיומו אינו מחוייב, משום שיש אפשרות שתהיה קיימת ישות אחרת, ששונה בהגדרה שלה ממנו. ומה שקיומו אינו מחוייב, הוא לא הנמצא הראשון. כי הנמצא הראשון, לא יכול להיות צורה של משהו. כי אם יש צורה, יש העדר הצורה. ואם יש צורה והעדר צורה, ... לגבי המקום. וזה בעצם אומר שיש שני מצויים ראשונים, שבתוכם מתרחשים כל האירועים השונים. והמצויים הראשונים שקיומם הוא מחוייב, הם הזמן והמקום. שאי אפשר בלי זמן ובלי מקום כלל. וזאת בעצם ההוכחה לכך ש אין מצוי ראשון ויחיד, אלא יש שני מצויים ראשונים. כי ... האפשרות והפוטנציאל, גם היא תופסת זמן ומקום. כי יש מקום ל"אין" ויש מקום ל"יש". וגם ה"אין" הוא רק אפשרי המציאות ולא מחוייב, משום שהוא מוגבל ומוגדר, על ידי ההפך והשונה שלו שהוא ה"יש". ולכן גם אם נאמר שבפועל לא קיים שום דבר, הרי שעדיין יש מקום וזמן ... אין סוף, והגבול שלו, הוא הסוף. והאין סוף והסוף, גם הם צורה של משהו אחר, שבו אין הפרדה בין הסוף לבין האין סוף. וגם המחוייב, גם הוא לא יכול להיות מחוייב, וגם הראשון לא יכול להיות ראשון, משום שיש דבר אחר ששונה ממנו. והשונה מהמחויב, הוא האפשרי, והשונה מהמצוי הראשון, הוא המצוי שאינו ראשון. ולכן שום דבר לא מחוייב, יותר מאשר דבר אחר. ולכן הכל אפשרי והכל מחוייב באותה המידה ממש. וגם המהות אינה מחויבת. כי המהות, היא שינוי צורה, מהלבוש של המהות. וא"כ המקיף הגדול ביותר, הוא לא המהות. כי המהות, נפרדת בצורתה החיצונית, ... היא לא אין סופית, כי היא נפרדת, מהנפרדות. וכל דבר שהוא מוגדר, גם אם זה על ידי השלילה שלו, גם זו הגדרה, וממילא הוא לא מחוייב ולא מצוי ראשון. ונמצא אם כן שאין אלוהים מצוי ראשון ויחיד, אלא יש את המקום והזמן שהם מקיפים את הנפרדות תמיד. כי הנפרדות היא ...

... הוא התכלית הסופית עצמה. ולמרות שיש כאן דבר והיפוכו, כי לא יכול להיות שכל דבר ודבר יהיה התכלית של כל המציאות, כי התכלית היא אחת, אעפ"כ כך הוא הדבר. ועל ידי שהאדם מבין את הדבר הזה (שבשורשו, מהותו היא, שכל אפשרי הוא מחוייב, וכל צמצום הוא ישות אין סופית), על ידי ...

... שאומר, שהחוקים האלו חייבים לעבוד בכל מקום ובכל זמן. ואפילו אין חוק, שאומר שחוקי הפיזיקה אמורים לעבוד ברגע הזה ובמקום הזה, כי הפוטנציאל, הוא אין סופי, והמציאות לא מחויבת אף אחד, לשמר עבורו את חוקי הפיזיקה שלו. והכל יכול להשתנות בפחות מרגע אחד וכולי. והחושבים כך, הם אנשים זקנים שחיים בבית קברות, ... לבין הביטוי שלו, וכל שכן כאשר האדם הוא טועה, שהוא בכלל לא מודע לפוטנציאל, אלא רק לביטוי שלו, אז האדם באמת נופל בטעות, שאומרת שיש רק אפשרות אחת מיני רבות, והיא מחויבת המציאות, וכיו"ב כל שאר הטעויות. אבל כאשר האדם מבין את האחדות של המציאות, שנמצאת אפילו עוד לפני רמת הפוטנציאל של המציאות (כי שם ... תיעלם לעולם, והיא תישאר קיימת תמיד. ורק התודעה המצומצמת של האדם, בכל פעם חווה צורה אחרת של המציאות. אבל באמת, גם המציאות הקודמת, נשארת קיימת תמיד. (והאפשרי, נכלל במחויב. המהות המחויבת, בצורה. שאז כל הצורות, קיומן מחוייב, למרות שהן נפרדות וא"כ הן רק אפשריות וכולי). וכל השינויים שהאדם חווה, הם רק בגלל שהאדם לא חווה את היקומים המקבילים. כי אם האדם ... בבחינת רצוא ושוב ובבחינת מטי ולא מטי (מגיע ולא מגיע). וההבנה הזאת של היקומים המקבילים, משנה לאדם את החוויה האישית שלו. כי באחדות של המציאות, כל אפשרי המציאות נכלל במחוייב המציאות. כי כאשר הכל קיים כל הזמן בו זמנית, אז אין שום הפרדה בין האפשרי לבין המחוייב כלל. כי אפשרי המציאות, קיים רק כאשר יש שינויים, שאז אפשרי, שיהיה כך או אחרת. אבל כאשר הכל קיים תמיד, הכל מחוייב תמיד. וזהו העניין של ריבוי האלוהים. שיש אין סוף אלוהים אין סופיים. כי בשורש המציאות, כל אין סוף הישויות שנפרדות זו מזו בנפרדות ... לאבן, יותר מאשר לדוגמא למים, כאשר כל המרחב מקום וזמן, מלא בתוכו רק ישות אחת. כי המשמעות של הישות, נגזרת משאר הישויות כולן. וכאשר יש רק ישות אחת, אז יש רק את המחוייב, שהוא חסר כל צורה. ולא, הוא לא נמצא בתוך המקום והזמן, אלא הוא מכיל בתוכו את המקום והזמן. כי כל ישות ממלאת את המקום והזמן בשלמות, ...

... כי המציאות, מרחיקה ממנה את האדם, כדי שהוא יהיה קיים כישות שנפרדת ממנה. ומי שרוצה את השלמות של המציאות עצמה, הוא מרחיק את מחשבתו מאפשרי המציאות, ועל ידי זה הוא דוחף את עצמו בכוח אל תוך מחוייב המציאות, ועל ידי זה הוא מתאחד עם המציאות. וכיצד הדבר מתבצע בפועל? תשובה: על ידי זה שהאדם שולל את כל האפשרויות השקריות, על ידי זה בסופו של דבר ...

... שזה אומר שהמחשבה עצמה, היא עצמה עזות פנים ושקר. כי היא רק אפשרי המציאות, שמתחזה למחוייב המציאות. וכאשר האדם מנסה במצח נחושה, לשקר את המחשבות שלו ולראות האם הוא יכול לחשוב את ההפך שלהן, גם בלי שכל ובלי סיבה, על ידי זה כל השקרים כולם נופלים, ... ושום דבר לא נפרד ממנו. ואין לו הפך, אלא הוא כולל את הכל. ואז האדם זוכה להשגת מחוייב המציאות. ואחרי שהאדם זוכה להשגת מחוייב המציאות, אז על ידי זה נעשית תחיית המתים, וכל אותם אלילים ושקרים שהאדם השמיד אותם, עכשיו כולם קמים לתחייה מחודשת ולחיי נצח . כי הנפרדות והשקרים והאלילים ...

... מחוץ לכל מקום ומחוץ לכל זמן. כי כפי שכבר ביארתי, התודעה העצמית של האדם, היא רק צורה, שקיומה הוא לא מחוייב המציאות. ובדיוק כמו שהאדם קיים, כך ...

... שהוא טועה או דובר אמת. וגם לא בכך, שהוא לא בטוח בשום דבר. כי אולי הוא כן בטוח במשהו, והוא לא יודע זאת?! כי האדם תמיד בטוח באמת המחויבת, אבל האדם לא יודע שהוא בטוח בה וכולי. ולכן, על האדם לחפש את האמת המוחלטת, עד שהוא יגיע לוודאות מוחלטת וכולי. ...

... שאינו נצחי, הוא אינו אמיתי. ועיקר הרע בעולם, הוא הפחד של האדם לאבד את הטוב. וכאשר יש לאדם טוב, שאינו נצחי ואמיתי, הרי שהאדם מפחד לאבד אותו. וכל טוב שהוא תלוי בדבר ובסיבה שהיא אפשרית המציאות אך אינה מחויבת, הוא טוב שקרי שסופו להתבטל, והוא לא באמת משחרר את ...