... כי בכל מקרה מפרקים אותו. אתה יכול לקרוא לו הישות שלפני האני. אין משמעות לשם. עכשיו צריך להבין מה הוא הדבר ממנו עשוי האני.
והמהות של האני, היא היש עצמו כישות, ללא כל צורה. מי שבאמת מבין את מה שהסברנו, אז זה אמור לשנות לו את החוויה שהוא חווה בחיי היום יום. בדרך ... פנימה עמוק, תקבל שכל חדש שתבין שהדברים שונים זה מזה אבל גם שווים, אתה לא תבדיל בין האלוהים לבין הצמצום. וכאשר לא תבדיל בין
המהות לצורה, אז אתה בחוויה של אלוהים, ואין לך יותר שאלות. וזה כמובן יתבטא בחיי היום יום. אין הבדל בין הנפרדות לאחדות. שאלה: האם אפשר ... אני ולא אני, אבל בראש שלך תבין שזה לא באמת שתיים אלא זה אחד. הם ישות אחת. ומי שרוצה להבין את התודעה ואת רצונו, מוכרח להבין את
מהות מה שישנו. וכבר עכשיו ניתן להבין, שמה שישנו הוא בעצם האין והכלום. למה אנחנו מבינים שמה שיש לפני האני והלא אני זה בעצם כלום? איך ... וגם בתוכו יש את ההוויה. אז השאלה שנשאלת היא, אם ההוויה נמצאת בכל מקום, אז איך יש משהו שהוא לא ההוויה? אם האדם לא יבין את
מהות האין, הוא לעולם לא יבין את
מהות הצורות של האין, וגם לא את
מהות האני שלו וגם לא את הרצון שלו. כי אם כל הצורות,
המהות שלהם היא אין, חסרת כל צורה, אז עד שלא תבין את
המהות של הכל, שהיא בלי צורה, איך תבין את הצורה? אני בזמנו ניסיתי להבין, למה אני לא מבין, וגיליתי שאני לא יכול להבין את עצמי עד הסוף, כי ... אומר, האין הוא תמיד קיים, איך יכול להיות שהאין לא קיים? לא, גם האין הוא רק אפשרי המציאות, וקיומו לא מוכרח. כאן אנחנו רואים
שהמהות / אלוהים / ההוויה גם היא לא מחויבת המציאות. בעיקרון, אתה קודם צריך להכיר בכך שהאין / לפני הזמן והמקום, הוא ההוויה של הזמן והמקום. ... והזמן. יש כאן תהליכים, דבר ראשון שאתה מבין שחשוב זה הפנימיות, אחר כך אתה מבין שמה שחשוב זה מה שאתה רוצה, אחר אתה מבין
שהמהות היא הרצון, אחר אתה מבין
שהמהות היא הקיום, אחר אתה מבין שאתה זה צורה של זמן ומקום, אחר אתה מבין שהמקום והזמן הם צורה של כלום, ואתה צורה של כלום. ואחרי שאתה מבין ... לאין. יש הוויה / פרספקטיבה / מציאות שבה אין הבדל יותר בין היש לאין. אין שום הבדל בין כל מה שיש פה לכלום. וכן אפשר להגיד שגם
המהות הזאת נפרדת ואפשר לומר שהיא רק צורה. האדם מגיע למצב
שהמהות האחרונה שהגעת אליה, היא שהיש והאין זה אחד, וכל
מהות שתגיע אליה אתה תחווה שהיא אותו הדבר. יש מצב שאתה מתבונן לתוך היש ומכיר בקיומו של האין, אתה מצליח לחוות אותו כשלילה של יש. ואז בחיי היום יום שלך כשאתה מבין שהאין זה לא סתם כלום, אז אתה מסתכל עוד פנימה ואז אתה שולל את היש ואת האין, ואז אתה מגיע
למהות שלהם. שהיא למעשה האין הבלתי פריק. אבל שימו לב שאנחנו עדיין בחוויית נפרדות, עדיין אפשר לשאול, מדוע אלוהים ברא את העולם. ככול שהאדם ... כלום. זה אומר שיש לנו נפרדות ואחדות, וזה אומר שיש שניים, אחדות ונפרדות, ומה שמקיף את שניהם זה השלם הראשון שאין בו הבדל בין
מהות לצורה, אין הבדל בין יש לאין. אבל עדיין יש הפרדה בין
המהות הראשונה שבה אין הבדל בין יש לאין, לבין העולם שלנו שיש בו הבדל בין יש לאין. למשל, יש שולחן ואין שולחן, זה יש ואין, אבל גילינו
שהמהות הראשונה היא גם של האין שולחן והיש שולחן, אז אין הבדל בין יש לאין. הבנו בשכל שיש שכבה פנימית שבה אין הבדל בין יש לאין, אבל הבנו את ... אולי ההפך? זה מוביל אותו לכך שאולי הוא יבין, שאולי השכל שלו גם לא נכון? אולי מה שהשכל שלי אומר זה לא מחויב? אולי ההפך נכון?
המהות ממלאת את הכל תמיד, ושום דבר לא קיים בלעדיה.
המהות = האין המוחלט. שום דבר מוגדר בעולם לא יכול להיות קיים מבלי שההוויה תהווה אותו. ההוויה הראשונה שלא מוגדרת בשום צורה קיומה מחויב, כי ... יכול לא להיות קיים, ושום דבר לא יכול להיות קיים בלעדיו. ולכן זה אומר שזה בלתי אפשרי שיהיה קיים עוד משהו ששונה מהמצוי הראשון.
המהות חייבת למלא את הצורה בשלמות, כי לא יכול להיות משהו בלי
מהות, אז איך יש משהו שהוא בלי
מהות? כמו שהספר הוא
המהות עצמה, אבל הוא גם לא
המהות. הצורה הסופית היא אחת עם
המהות שלה, שלמעשה אין מקום לצורה, שהצורה היא
מהות. להגיד שהספר הוא
המהות, זה להגיד שמי שברא את העולם זה הספר. אבל לא רק הוא, אלא כל דבר הוא
המהות. צריך להבין קודם כל מה היא
המהות, היא נמצאת מחוץ למקום ומחוץ לזמן. שמהווה את הכל, שאין בה הבדל בין יש לאין ושהיא הכלום. ואין הבדל בין ה