... הכל מתאחד ממש. והיודע והידיעה והדבר הידוע, הכל אחד ממש, ואין שום הפרדה ביניהם כלל. ואחרי שהאדם מתחבר לאחדות המציאות, אח"כ הוא חוזר לשכל של הנפרדות שלו, בדיוק כמו שהעולם והנפרדות שלנו מתהווים יש מאין בכל רגע מחדש. ואז האדם "זוכר" את האמת, שכל הנפרדות היא אחד וכולי. ולפעמים האדם חושש, שאולי הוא יעלם בתוך האחדות ולא יחזור משם. ועל האדם לדעת את האמת, שרק הטעות של האדם גורמת לו לחשוב, שהקיום שלו כרגע, הוא המשך של הרגע הקודם. ועל האדם לדעת, שבכל רגע ורגע, כל המציאות כולה, מתהווה מחדש יש מאין. והתודעה של האדם עם כל הזיכרון וכולי, הכל נוצר בכל רגע מחדש בכל מקרה. כך שהחשש של האדם שהוא לא יחזור לכאן, הוא חשש מטופש. משום שבכל מקרה, האדם בכל רגע ...

... משהו ממשי. משום שהוא נפרד מההעדר הממשי שלו, שהוא היש. כי האין הוא ישות מוגדרת, ביחס ליש שהוא נפרד ממנה. והמציאות מכילה בתוכה יש ואין. וזה בעצם אומר שהיש והאין, אלו שתי צורות של דבר אחד, שבו אין שום הפרדה בין יש לאין. וזאת היא האחדות האמיתית של המציאות. שבה היש והאין הם אחד ממש. וכל הדברים שישנם ושאינם, ...

... ורק כאשר היש והאין מתאחדים בתוך התודעה של האדם, עד כדי כך, שמצד אחד האדם כן מבדיל בין יש לאין, אך מצד שני בתוכו הוא לא מבדיל, בין חוסר הבדלה לבין ההבדלה שלו, אז ורק אז אין לאדם שום שאלה על המציאות כלל. כי כאשר הכל אחד, אין שום שאלה כלל. וכאשר היש ...

... הרי שתמיד יישארו שתי ישויות שונות, שמצריכות את קיומם של הזמן והמקום. וכל זמן שהאדם מכיל בתוכו את תחושת ההפרדה שבין יש לאין, הרי שהאדם חווה זמן ומקום, של השינויים של היש והאין. ועל האדם להסתכל אל תוך המהות של היש ושל האין, ועל האדם להתבונן היטב ולשאול באמת, האם באמת היש ישנו והאין ... שום נקודת חיבור כלשהי לאמת? ואולי הבלתי אפשרי, הוא דווקא האפשרי? ואולי מבחינה אובייקטיבית, כל ההפרדה שהאדם עושה בין יש לאין, היא טעות בלבד, שאינה משקפת בצורה כלשהי, את תמונת המציאות באמת? ועל ידי זה שהאדם מתבונן באמת, אל תוך מהות היש והאין, ומתבונן באמת, היינו שהאדם באמת חווה ספק ... הוא לא היה חווה את קיומו העצמי. משום שלא הייתה אצלו חווית הפרדה, בין היש אני לבין האין אני. כך שחווית ההפרדה שבין יש לאין, היא חוויה מאוד פנימית ועמוקה. ואעפ"כ, היא לא יותר מאשר אמונה שגויה בלבד. כי על האדם לנטרל לגמרי את כל האמונות, ואת האמונה שלו בנפרדות היש והאין בפרט, שהיא השורש ...

... ושהיש איננו? ומהו סוד האחדות? והעניין הוא, כי ה"יש" ישנו בתוך זמן ומקום. כי מה שלא נמצא בשום מקום ובשום זמן, הוא איננו, שזאת הגדרת ה"אין", שאינו נמצא בשום מקום ובשום זמן, אלא הוא כלום ממש. והנה, הצורה ישנה ומהותה איננה. כי הצורה היא הזמן והמקום, שהם צורות, של האין, שהוא מהות המציאות ... אומר, שלא יכול להיות שהיש ישנו. כי לא יכול להיות יש מאין. ומאחר שהמצוי הראשון הוא האין, הרי שלא יכול להיות יש. והסיבה שלא יכול להיות יש מאין, היא משום שאלו שתי מהויות שמנוגדות זו לזו. וכיצד האין יהווה את היש?! והאין יכול להוות ריבוי של אין, שהוא ממילא ישות אחת. כי אין נפרדות באין, ולכן כל ...

... להתבונן בעצמך ועל עצמך ועל המציאות, מנקודת מבט, שבה אין הבדל בין יש לאין. ואז כאשר האדם מתבונן מנקודת מבט שהיא מנוגדת ...

... הם אחד, אז אין שאלה, האם יש או אין סיבה, כי זה אותו הדבר ממש. וכיו"ב לגבי כל שאלה אחרת, של האם יש או אין איזה דבר, שהתשובה האמיתית היא, שאין הבדל בין יש לאין, ואז אין שום שאלה כלל. ולצורך ההמחשה נראה, כי כאשר לכל דבר יש סיבה, אז כל דבר הוא הסיבה של עצמו. וכאשר לשום דבר אין סיבה, גם אז כל דבר הוא הסיבה של ...

... בין היש לבין האין, על ידי זה נוצרת אצל האדם תחושת החסר שלו. ומי שאין לו שכל כלל, הוא לא יודע להבדיל, בין יש לאין, והוא לא חווה שום ישות ושום חיסרון כלל. כך שכל תחושת החיסרון של האדם, היא רק בגלל השכל שלו. וכמה מסכן הוא האדם, שהוא פונה אל שורש הרע בכבודו ובעצמו, לבקש ממנו עזרה?! ...

... עצמו מתחדש בכל רגע מחדש, ואז ורק אז האדם חווה את כל המציאות כולה, בצורה חדשה לגמרי בכל רגע מחדש. כי בכל רגע ורגע, הכל מתחדש מחדש לגמרי, יש מאין מוחלט. ובנוסף, ההתחדשות היא חדשה, בכל פעם בצורה חדשה. ובכל צורה של התחדשות, יש שכל חדש לגמרי. שבמהותו, הוא תמיד אותו השכל של השלמות, ...

יש מאין - למה זה לא אפשרי כלל? ואיך אין שום שאלה כלל? כאשר האדם מתבונן אל תוך מהות המציאות שלנו, הוא מבין, שכל מה שישנו, אלו צורות שונות שנמצאות בתוך זמן ומקום, והזמן והמקום עצמם, הם צורות של כלום, שהוא חסר את צורת הזמן והמקום. והאדם בעצם רואה, כיצד הכל מתהווה יש מאין. והאדם תוהה, כיצד זה שהכל מתהווה יש מאין. כי האדם רגיל לחשוב, שיש, יכול להתהוות רק מיש, אך יש מאין, לא יכול להתהוות כלל. והסיבה שנדמה לאדם, שיש, לא יכול להתהוות מאין, היא משום המהות המנוגדת, של היש ושל האין. כי מה שאיננו כלל, ... התהוות היש מהאין, הוא רק בגלל תפישת האדם את מהות האין. אך באמת, אם ישנה האדם את התפישה שלו, ויתייחס גם אל האין כאל משהו ממשי, הרי שממילא הכל ברור לגמרי, ללא שום שאלה כלל. ולא כך הוא, כי התהוות יש מאין, היא לא אפשרית כלל. ומצד האמת, לא רק התהוות של יש מאין אינה אפשרית כלל, אלא שאפילו התהוות של יש מיש, גם היא לא אפשרית כלל. ובפועל, אין במציאות שלנו שום התהוות כלל אף פעם. כי כאשר לדוגמא ... ועל ידי זה מוגדרת צורה חדשה. אבל מבחינה כמותית, כמות הזמן וכמות המקום וכמות אין סוף הישויות, לא משתנה כלל, אלא רק ההרכבה והסדר של הצורות משתנים. והתהוות פירושה, שהכמות עצמה משתנה. והתהוות של יש מאין, פירושו, התהוות של ריבוי אין סופי, מתוך אחדות אחת. כי המהות של הכל היא אחת, כי אין שתי מהויות, אלא יש רק מהות אחת. כי שתי מהויות, או ... לא יכול להיות בלי מהותה ובלי ההוויה שתהווה אותו. וגם כל צורה וצורה, ההוויה של הצורה, היא המהות של המציאות. ולכן, מצד השכל, לא יכולה להיות קיימת שום צורה כלל, שהיא אינה ההוויה עצמה. כי יצירת יש מאין, אין פירושו שינוי של מקום וזמן, אלא פירושו התהוות של ריבוי ישויות, שנובע מתוך אחדות אחת. ומתוך "חומר" אחד שאין בו שום נפרדות כלל, ...