... שום דבר נוסף, בלי להבין את הבסיס של הכל. ועל ידי זה שהאדם באמת רוצה רק את האמת, על ידי זה האדם רואה את האמת שהכל אחד ממש, ואז האדם חווה את השלמות האין סופית של המציאות, למרות שהוא עצמו, ישות שהיא נראית כסופית. ואז הכל מתהפך לטובה, כי האדם עובר ...

... והבסיסי ביותר של האדם, הוא חווית ה"אני" הנפרד שלו. שלאדם זה נראה כאמת הקיום הנפרד שלו, למרות שבאמת האדם לא קיים כלל כישות עצמאית ונפרדת, אלא הקיום של האדם הוא ישות אחת ממש, עם העדר הקיום ועם היפוך והאין קיום שלו עצמו. והאדם מטעה את עצמו לחשוב, שהוא רחוק מהשלמות של המציאות, למרות ...

... שנפרד ממנה. ומי שהשכל שלו מספיק גדול, דהיינו, שכל אמיתי שמבין את המציאות, הוא רואה את האמת. שבאמת, הצורה הסופית ומהותה, זאת ישות אחת ממש. ועל ידי זה שהאדם רואה בעיניו ...

... כל מה ששונה ממנו ומנוגד אליו, לישות אחת, שבה אין שום משמעות כלשהי, לשינוי הצורה החיצוני של הדבר. לדוגמא: המהות של הרצון, הוא החיבור של הרצון ושל האין רצון ושל כל שאר הישויות כולן שאינן רצון, והכל מתחבר לישות אחת ממש, באותו מקום וזמן, כולל החיבור שלהן לבחינת מעל הזמן והמקום, כישות אחת, שבה אין שום נפרדות כלל, ובכלל זה שאין שם משמעות למושג רצון. וכאשר הכל אחד, אין הכוונה לומר, שהאין סיבה, הוא יש סיבה, או שהיש סיבה, הוא ... ששונות ממנה, והכל מתחבר אל ישות אחת ממש, שאין בה שום נפרדות כלל, אפילו לא ברמת הפוטנציאל של הישות, דהיינו, אחדות אמיתית. והמהות, של המהות עצמה, היא המהות עצמה. כי יש אחדות גדולה יותר, מאשר אחדות קטנה יותר. אך הן ישות אחת ממש. והן גם נפרדות זו מזו, אך הן גם ישות אחת ממש, כי אין שום הבדל ביניהן. והמהות הראשונה של הכל, היא החיבור של כל הדברים לישות אחת ממש. וזו המהות הראשונה של המציאות, ששם הכל אחד ממש. והמהות שלה עצמה, הוא החיבור שלה עצמה, עם כל מה ששונה ממנה. והמהות של המהות הפנימית ... שלה עצמה עם כל מה ששונה ממנה, לישות אחת. וכך הלאה, מהות פנימית יותר ויותר. וכל העומקים של האחדות האלו, הן פנימיים אחד יותר מהשני עד אין סוף. אבל הם גם ישות אחת ממש, כי מהותם ומהות האחדות שלהם היא אחת. והאדם לא יכול להבין אחדות אחת, יותר מאשר אחדות אחרת. ומבחינת תפישת האדם, כאשר האדם חושב על ... האחדות הפנימית יותר, ולכן זו ישות אחת. ואעפ"כ יש הבדל של עומק וכולי. ...

... מבין, שכל אלו, הן תשובות סרק. כי בלי רצון, אין הפרדה בין טוב לרע. וכל ההפרדה שבין טוב לרע, היא עצמה נובעת מכך שיש רצון. כך שלומר שהרצון נובע מההפרדה שבין טוב לרע, זאת שטות מוחלטת. כי הרצון וההפרדה שבין טוב לרע, הם ישות אחת ממש, שצריך להבין, מהיכן היא עצמה נובעת? ומהיכן נובע הרצון של האדם? תשובה: מתפישת ...

... שבה האדם כאלוהים, מתבונן אל תוכו כאלוהים, ורואה את האחדות של המציאות, שהיא זו שיוצרת את הרצון ואת התודעה העצמית של אלוהים עצמו. וכאשר האדם מתבונן אל תוכו כאלוהים, אז התודעה שלו והרצון שלו וכל ישותו נעלמים לגמרי, אל תוך השלמות של האחדות. ואז אח"כ כשהאדם חוזר אל הנפרדות, אז יש לאדם את חווית השלמות של הנפרדות, שבה ...

... המוחלטת, שם לא שייך להרגיש / לחשוב / להיאחז בצורה כלשהי. כי בנקודת האמת שהיא מחוייב המציאות, שם אין שום נפרדות ושום ישות כלל. ולכן, אי אפשר לפחד ולסבול באמת. וכל מי שסובל ומפחד, הרי שזה רק משום שהוא טועה במשהו מהאמת. כי מי שיבין באמת, למה ...

... הולך לאדם נגד רצונו, זה רע. ובכל מקום שיש חוסר התאמה, בין האדם לבין רצונו, זה רע לאדם. כך שכאשר הכל אחד ממש, דהיינו, כאשר היודע והתודעה והדבר הידוע, הם אחד ממש, שיש רק ישות אחת בלבד, אין שום רע בעולם, רק הכל טוב והכל אחד, מחמת שאין שום התנגדות רצון. ואע"פ שהלוגיקה הנ"ל נראית הגיונית, היא יכולה ... ניתן להבין, שכאשר הכל אחד, זהו לא מצב רע ולא מצב טוב, אלא מצב אחר שבו אין שום הגדרת טוב ורע רגילה. כי אין התנגדות וגם אין מילוי רצון, והוא מצב שבו הטוב והרע מתאחדים לישות אחת. וכאשר הטוב והרע מתאחדים לישות אחת, האם מנקודת המבט שלנו נאמר כי הוא כולו טוב או כולו רע? והתשובה היא, שרק מי שמגיע, רק הוא יודע כיצד באמת היא חווית ... והרע. אז האם אלוהים שהוא לפני הטוב והרע, האם הוא טוב או רע? וכנ"ל, רק מי שמגיע לאחדות ומקבל את השכל של אלוהים האמיתי בעצמו, שהיא האחדות שלפני הפרדת התודעה של אלוהים מישותו, רק הוא יודע, האם אלוהים הוא טוב או רע. ...

... והעולם הפנימי והחיצוני של האחדות והנפרדות, הם שניהם קיימים בו זמנית כישות אחת, למרות שהם נראים כסותרים במהותם זה את זה. ואצל מי שהוא טועה, אצלו, הנפרדות החיצונית של העולם שלנו ... מצומצם של הנפרדות שלנו. אלא, שאצל החכם האמיתי, הנפרדות והאחדות הם ישות אחת ממש. ומה שנראה בעיני האדם כנפרדות, בעיני החכם זאת שלמות האחדות. ומה שנראה בעיני האדם כאחדות, בעיני החכם ... ששם יש שלמות, כי אין גבול והגדרה. אלא, שהשלמות הזאת היא נכללת כישות אחת ממש, בכל אחת ואחת מאין סוף הישויות הסופיות. כי כאשר הכל אחד ממש, והיש והאין הם אחד, אז ממילא השלמות של האין המוחלט, היא נמצאת בכל ישות, של יש מוחלט וממשי. וכאשר האדם תופש את האחדות בצורה לא נכונה, דהיינו, שהאדם חושב שהאחדות, היא נפרדת ... ובצדק כנ"ל, כי היא מנוגדת לצורה החיצונית של העולם שלנו, אך אעפ"כ היא ישות אחת עם העולם שלנו, אז כאשר אדם כזה רואה שכל אמיתי וחכם אמיתי, אז לפעמים החכם האמיתי נדמה בעיניו כטיפש ... לשיגעון של ממש. כי בשכל האמיתי, היש והאין הם אחד וההפכים מתאחדים לישות אחת. והשכל האמיתי הזה, הוא הפך מהות השכל האנושי, שכל מהותו היא ההפרדה בין ההפכים. ובעיני השכל האנושי, השכל ...

... משתנה כל הזמן? והאם לאירועים עצמם יש תודעה? ואיך נוצרתי לפתע פתאום? ומה גורם לי לחוות את עצמי כישות נפרדת? והאם אני עצמי קיים בנפרד משאר הדברים, או שאולי אני בתוכם? ואם אני הגוף שלי, איזה חלק אני בגוף שלי? ובמה בדיוק הגוף שלי שונה, מכל חתיכת ... של מהות אחת. והאם לדומם יש תודעה? והאם לאנשים מתים יש תודעה? תשובה: לדומם ולאנשים מתים ולכל ישות שהיא, יש או אין תודעה, בדיוק באותה המידה ממש. ז"א אם יש תודעה וישות ממשית לאדם, אז יש כזו גם לכל שאר הדברים שקיימים. והאדם הוא לא יותר, מאשר צורה של משהו. ואם הוא נחשב למשהו עם ישות ממשית, אז גם כל שאר הצורות נחשבות לישות ממשית. והרעיון הוא, שאין הבדל בין שום צורה לבין שום צורה אחרת. ואח"כ כאשר האדם מתבונן עוד, הוא רואה ומבין, שהוא וכל מה שישנו, אלו בעצם צורות ... במשמעות וחווית הדבר שאינו "אני". וה"אני" וגם מה שאינו ה"אני", שניהם קיימים בתוך המציאות. ולכל ישות יש את המקום ואת הזמן שלה. ובלי שיהיה מקום וזמן, אין אפשרות קיום לשתי ישויות שונות, ואז ממילא אין קיום, גם לא ל"אני" של האדם. כך שה"אני" של האדם, הוא ישות שקיימת בתוך מקום וזמן, בדיוק כמו כל שאר הישויות שקיימות בתוך המקום והזמן, שהם ההוויה של כל מה שנמצא בתוכם. והמקום והזמן, ממלאים ומקיפים את כל ... עד שהאדם לא חווה באופן מודע את קיומו העצמי בכלל, אלא הוא חוזר להיות מה שהוא היה בהתחלה, דהיינו, ישות אחת ממש עם הכל, ללא הגדרת מקום וזמן, דהיינו, כלום. ואח"כ כאשר האדם חוזר לתודעה שלו (יש מאין) ומתבונן בנ"ל, הוא מבין את האמת, שהוא גם רק כלום ...