... ומבין שגם המקום והזמן האלו, גם הם רק צורות של משהו אחר, שהוא חסר את צורת המקום והזמן, שהוא האין סוף, החסר הגדרה, הכלום, האין,
ההעדר המוחלט, שהוא המהות של המקום והזמן, וממילא, גם של כל מה שבתוכם. והאדם מבין, שה"אני" וגם מה שאינו ה"אני" של האדם, מהותם נפרדת מהם, ובה אין ... וזמן. והיודע, והדבר הידוע, והידיעה, הם כולם בשורשם מהות אחת, ללא שום הפרדת מקום וזמן כלל. ואז ה"אני" בעצם מבין, שהוא כלום ממש,
העדר מוחלט, איננו, ושאין לו שום הוויה כלל. ושאותו האין הוויה, הוא החיות של ה"אני" של האדם, בדיוק כמו שהוא החיות, גם של כל שאר הדברים שישנם. וכאשר האדם מתבונן בזה, הוא הופך להיות כלום ממש. שהאדם מרגיש וחווה את הכלום ממש, ואת
ההעדר המוחלט ממש, עד שהאדם לא חווה באופן מודע את קיומו העצמי בכלל, אלא הוא חוזר להיות מה שהוא היה בהתחלה, דהיינו, ישות אחת ממש עם הכל, ללא הגדרת ...