... אותו באמת. ואם האדם ירצה באמת איזה דבר, הרי שבכוח הרצון שלו בלבד, הוא ישיג את אותו הדבר, ללא כל הגבלה שהיא של זמן / מקום / צורה וכיו"ב. וכל זה בתנאי, שזה יהיה רצון של אמת, שהוא רצון שהוא אינו אמצעי ...

... רק שולחן בלבד, והשולחן היה ממלא את כל המקום והזמן, הרי שלא הייתה שום משמעות לשולחן ולא היה שום שולחן ושום ישות שולחן כלל. וקיומו של השולחן, תלוי בקיומן של עוד ישויות אחרות. כי השולחן לא יכול להתקיים, בלי כל שאר ... שתי הישויות הבסיסיות ביותר בעולם, הן המקום והזמן. כי שום ישות לא יכולה להתקיים בלי מקום וזמן שבו היא נמצאת. אך קיומם של המקום והזמן, הוא לכאורה לא תלוי בשום דבר. ומי שיחקור את משמעות הזמן והמקום, יראה שגם הזמן והמקום, גם אלו שתי צורות שונות. ולצורך ההעמקה נחדד: כי בלי מקום, אין זמן, ובלי זמן, אין מקום. כי בלי מקום כלל, אין אפשרות שיהיה שינוי תנועה, שבו יהיה זמן. ובלי זמן, לא ניתן ... נמצא בזמן אחר (והבן היטב). ובכל מקרה, הזמן והמקום, הם בסך הכל צורות שונות, של מצוי ראשון שהוא מחוייב המציאות, והוא עצמו חסר כל זמן ומקום. כי מהות הדבר, היא ללא הצורה החיצונית של הדבר. והמהות של הזמן והמקום, דהיינו, הישות / הוויה שמהווה את הישות של הזמן ושל המקום, היא עצמה אין בה עדיין את שינוי הצורה של הזמן והמקום. והיא בעצם כאילו "כלום" / "שום דבר". כי מה שלא נמצא בשום מקום ובשום זמן, הוא לא קיים כלל, ע"פ עולם המושגים האנושי של היש והאין. ובסופו של דבר האדם מבין, ש"דכגעגכ" ... המציאות, שהיא חסרת כל צורה. ואפילו צורת מקום וזמן אין שם כלל, דהיינו, השום דבר / הכלום, הוא קיומו מחוייב. ואפשר להסתכל על הדברים מנקודת מבט שאומרת, שהדבר היחיד שבאמת קיים, זאת רק המהות של המציאות, וכל הישויות בעולם, ... של כל הישויות לישות אחת ממש, שאפילו הזמן והמקום מתאחדים בתוכה, הוא יוצר בעצם את מה "שנקרא" המהות של המציאות, שהיא עצמה לא קיימת כלל, אלא היא באמת כלום ושום דבר ממש, והיא רק ביטוי של החיבור של כל הישויות כולן. וא"כ ...

... ומהי המהות והמשמעות של כל דבר ודבר שיש בעולם, לפרטי פרטים? כי כל פרטי הפרטים, הם ביטוי השכל, של ה"אני" האמיתי של האדם, שהוא זה שחושב את המקום והזמן וכולי. וכאשר האדם רואה איזה ...

... מה שמוגדר, הוא לא אין סופי וכולי. ורק בהבנת האחדות, רק שם אין חילוק בין היש לבין האין, ובין הסוף של זמן ומקום, לבין האין סוף שמחוץ לזמן ולמקום, ושם אין שום אלוהים כלל, כי יש רק אלוהים ואין שום אלוהים, והכל אחד ממש. ...

... ובחינת האפשרי, נכללות אחת בשניה. כי באחדות השקרית (שגם היא שכל גדול מאוד), בה האדם מבין את עניין המהות של המציאות, שהיא מחוץ למקום ולזמן וכולי, אבל האדם עדיין עושה הפרדה בין הלבושים של המציאות, ... איזו ישות סופית, כגון לדוגמא "אבן", מי שיודע את האמת, הוא מבין שמצד אחדות המציאות, הגודל של האבן הזאת, גדול יותר מאשר כל מרחב המקום והזמן גם יחד. כי כל ישות נפרדת, היא בגודל אין סופי אמיתי (אין סוף אמיתי, הוא גדול יותר מאשר המקום והזמן, דהיינו, בחינת האין). כי יש ישות אחת ויחידה. שמנקודת מבט אחת, היא נראית אין סופית, מחוץ לזמן ולמקום, ללא כל צורה וללא כל הגדרה, דהיינו, אלוהים אין סופי, ...

... מאלו שמעודדים אותו להאמין. אלא עליו לחקור ולדרוש, עד אשר האמת תתברר באשר היא. ועל האדם לזכור, שהשכל שלו עצמו, הוא זה שגורם לו להאמין שחווית הזמן והמקום והנפרדות, שהיא אכן מייצגת את האמת, שעל ידי זה האדם סובל. ועל האדם לחפש רק את האמת, ועל ידי זה האדם מתרפא לגמרי ממחלת האמונה השקרית, ורואה את האמת שהכל אחד, וחי ...

... אחת, שבשלמות הכל אחד, אלא ההבדל הוא בעוצמת האחדות וכולי. (והאין סוף הוא מחוץ לזמן ולמקום, והוא עצמו נמצא בתוך אין סוף אחר ... סוף, הוא נמצא באחדות עם האין סוף שגדול ממנו. כי כל האין סוף כולם, נמצאים מחוץ לזמן ולמקום, דהיינו, באותו זמן ומקום, ללא כל צורה, דהיינו, ישות אחת ...

... שהאדם מתבונן על מהות השינוי, דהיינו, על מהות האירועים והזמן והמקום, והאדם מגלה שהכל אחד ממש, על ידי זה החוויה של האדם את השינוי, משתנה. ואז האדם יכול לחוות אי עשייה, באופן מוחלט, משום, שאין שום חווית שינוי כלל. ... והזמן, הם קיימים במקביל ובאחדות ממש, עם האחדות והעדר השינוי והזמן והמקום. ואז כאשר האדם מבין שהכל אחד, אז הוא חווה שינוי ועשייה, אבל הוא חווה את השינוי, בצורה אחרת לגמרי. ...

... העדר הקיום ועם היפוך והאין קיום שלו עצמו. והאדם מטעה את עצמו לחשוב, שהוא רחוק מהשלמות של המציאות, למרות שהוא באחדות איתה. ואח"כ יש את חווית הזמן והמקום השגויה של האדם. שגם היא נובעת מהשקר הלא מודע הבסיסי ביותר של האדם, שהוא ההפרדה שהאדם עושה בין היש לבין האין. ועל בסיס השקרים הפנימיים האלו, האדם חי את כל חייו, מתוך מחשבות ...

... שנפרד ממנה. ומי שהשכל שלו מספיק גדול, דהיינו, שכל אמיתי שמבין את המציאות, הוא רואה את האמת. שבאמת, הצורה הסופית ומהותה, זאת ישות אחת ממש. ועל ידי זה שהאדם רואה בעיניו ממש, את השלמות האין סופית ממש, השלמות שגדולה מהמקום והזמן עצמם, כאשר האדם רואה אותה ממש, שהיא עצמה באחדות אחת ממש, עם כל צורה וצורה, אז ממילא האדם חווה, בכל מקום ובכל ...