... היא מתבטאת אצל האדם כאשר הוא אומר שזה לא משנה. כשאנו מדברים על מה שהיה לפני הזמן, למעשה אנו מדברים על מה שהיה לפני
ההוויה של הזמן, מה שהיה לפני הצורה של הזמן? כשאומרים לפני הזמן, הכוונה האמיתית היא, לא לפני הזמן ברצף ההיסטורי של הזמן, הכוונה היא לפני צורת ... אלא לפני כרגע. אלוהים הוא גם מעל המקום, אבל לא במובן שאלוהים נמצא מעבר לאין סוף המקום, אלא שאלוהים נמצא בתוך
ההוויה של המקום, הכוונה מחוץ לצורת המקום. ולכן אפשר להגיד שאלוהים הוא מעל למקום ואפשר להגיד שהוא גם מתחת למקום. אפשר להגיד שאלוהים הוא מאחורי ... הזמן. שים לב, שכאשר אנחנו אומרים שהכל אחד, הכל אחד אפילו ברמת הפוטנציאל. אל תחשוב שלפני בריאת העולם היה הכל כפוטנציאל,
בהוויה של המציאות אין אפילו פוטנציאל. כי הפוטנציאל הוא אחד עם ההעדר שלו, מה זה אומר? שאפילו אין מילה כזאת כמו פוטנציאל. שתבין שהעולם שלנו לא ... כזה פוטנציאל אין סופי. פוטנציאל זה צורה, ובאחדות הראשונה אין פוטנציאל של נפרדות. האדם צריך להבין שהמקום והזמן עשויים
מהוויה אחת, שאין בה אפילו פוטנציאל של נפרדות, אפילו אין אפשרות שתהיה שם נפרדות. וזה כמובן דבר שהוא נגד השכל. כול הדברים שהפוכים בעולם, הם ... של יש ואין. אם לא היה הבדל בין יש לאין, לא היו הפכים. ומאחר שבשכל אנו מבינים שהיש הפוך מהאין, אז לא יכול להיות שמה
שמהווה את היש הוא
מהווה גם את האין. הרי כל הרעיון הוא שהיש הפוך מאין, אז איך אתה אומר שהיש עשוי מאין? הרי זה ההפך שלו. כול הגדרת המהות היא, שאין אפשרות שיהיה ממנה משהו.
בהוויה של המציאות אין אפשרות שיהיה עולם, אבל בו זמנית, יש אפשרות שיהיה עולם. אבל כעיקרון אין דבר כזה אפשרות. במהות של המציאות אין אופציה, ... יש, ובו זמנית הוא אין. השאלה היא, איך זה יכול להיות, הרי זה שני הפכים? איך זה יכול להיות שזה אחד? וזהו סוד הצמצום,
שההוויה של היש היא האין. וכל הצורות
מתהוות מהדבר שאין בו צורה כלל. וכאשר האדם מתבונן בזה, הוא שואל, איך יתכן שמהאין
יתהווה היש? אך זאת שאלה לא נכונה, ולא רק שזאת שאלה לא נכונה, אין עליה תשובה כלל. וזאת שאלה של שקר, כי היא נובעת מההנחה שיש הפרדה בין יש לאין. ... של מקום וזמן? כלום. אבל אתה אומר, אני רואה עץ, אז למה אתה אומר שזה כלום? השאלה הנכונה שצריכה להישאל היא, האם באמת היש
מתהווה מהאין? ואם אדם מתבונן הוא רואה שהיש והאין הם אחד. כי מצד אחד יש מציאות ונפרדות ואין שום דרך להעלים את הנפרדות, כי אפילו אם תחשוב ... שיש שניים. יש את השום דבר ויש את ההפך של הדבר. יש לנו שני שכבות של מציאות, אחת אחדות ואחת נפרדות. באחדות זה כאילו אין,
הוויה, אחד, מהות. ויש עוד שכבה שהיא של הצורות והנפרדות. ואיך שלא נסובב את זה תמיד יהיו לנו שניים. אם אתה מתבונן אתה תמיד רואה שיש נפרדות אבל ... על שתי רמות, רמה של נפרדות ורמה של אחדות, הרעיון הוא שיש מהות וצורה. האדם שואל איך זה שמאין נהיה יש? איך יכול להיות
שההוויה של היש היא אין? תתבונן ותשאל האם זה ככה? אם תבדוק, תגלה שזה ככה, באמת יש "יש" ובאמת יש "אין" ושניהם מחוברים. בתוך האדם יש שכל ויש אין ... אם אתה משתמש בשכל עד הסוף, אז בסוף אתה בחוויה שאתה לא משתמש בשכל. ואז לא תבדיל בין יש שכל לאין שכל. האדם שואל, איך
ההוויה של היש היא אין? תשאל את עצמך, האם זה ככה? תבדוק בשכל, ותגלה שזה ככה, וכאשר אתה בטוח בשכל שהיש והאין מחוברים ומהווים אחד את השני, זה ... הוא יבין, שזה שהוא לא מבין שזה אחד, זוהי מגבלה שלו. וכן נאמר פה, שזאת התשובה לכל השאלות. תמצית כל השאלות היא, איך זה
שההוויה של הכל היא כלום? או איך יכול להיות שכול מה שישנו הוא איננו, בו זמנית? ואם תבין שזה יכול להיות, אז מה השאלה? כול זמן שהאדם לא בטוח ... שזה לא יכול להיות. אם תחווה שיש ואין זה אחד, אז לא תהיה לך שאלה בשום נושא. אם מתבוננים יותר עמוק מגלים, שאין הבדל בין
ההוויה לצורה, אין הבדל בין כלום למקום. אין הבדל בין שום מקום למקום, כי
ההוויה ממלאת את הכל, ובו זמנית יש צורות. זה רק אחד וזה רק נפרדות, אין הבדל בין נפרדות לאחדות. וכשזה נתפס נגמרים כל השאלות. התהליך הזה נכון גם ...