ה"אני" ושורש הרצון - איך נוצר הרצון? איך נוצר ה"אני" של האדם? האדם סובל תמיד, ... עצמו, הוא מבין, שבעצם גם הרצון עצמו הוא ישות מורכבת. כי הוא מורכב מה"אני" של האדם, בצירוף אל הרצון של ... להרגיש / לחשוב / לשמוע וכיו"ב צורות שונות, שהן אינן רצון. וקיומו של ה"אני" של האדם, הוא מחוייב, ביחס לקיומו של הרצון של האדם, שהוא רק אפשרי בלבד. כי אפשרי שיהיה "אני" בלי שום רצון כלל (בהתחשב בהגדרה של המושג רצון). אבל בלי "אני", אין שום רצון כלל. והמהות היא ה"אני", והצורה היא הרצון, שגם הוא ... המהות, של הפעולה הממשית להשגת הרצון וכולי. ועל האדם לחקור את מהות ה"אני" שלו, כדי להבין את הרצון שלו. ובלי שהאדם יבין את ה"אני" עצמו, הוא לא יבין את הרצון, ולא את צורת הרצון, ולא את התוצאה של צורת הרצון. וכאשר האדם מתבונן על ה"אני" שלו, נדמה לו שזאת ישות שאינה מורכבת כלל. אך לא כך הוא, כי גם ה"אני" של האדם, הוא ישות מורכבת. ... בודק, האם קיימת ישות נוספת שונה או מנוגדת לישות עצמה. כי כמו שקיים ה"אני", כך קיים גם מה שאינו "אני". ואם ה"אני" היה המצוי הראשון, שממהותו קיימים כל הדברים כולם, הרי שלא היה כל קיום למה שאינו "אני". ואם קיים מה שאינו "אני", הרי שה"אני" הוא ישות מורכבת. שהצורה היא ה"אני", כמו גם הצורה של מה שאינו "אני", והמהות, היא דבר אחר לגמרי. והמהות של ה"אני", היא ה"יש" עצמו כישות, ללא כל צורה. כי יכולה להיות ישות שאינה "אני", אבל לא יכולה להיות ישות של "אני", בלי שתהיה קיימת ישות כלשהי. דהיינו, ה"אני" הוא צורה של יש / של משהו שישנו. ויכול להיות משהו ישנו, שהוא אינו "אני", אבל לא יכול להיות "אני", בלי שיהיה קיים משהו שישנו. ולכן, ה"אני" הוא רק צורה, של משהו ... מהות האין, הוא לעולם לא יבין את מהות הצורות של האין, וגם לא את מהות ה"אני" שלו ואת הרצון שלו וכולי. ... את האמת שהכל אחד ממש, אז כל הישות של האדם מתבטלת לגמרי, כי הצורה של ה"אני" של האדם, נכללת במהות שלה, שהיא חסרת כל צורת "אני", והאדם חוזר להיות מה שהוא באמת, בלי הצורה של ה"אני". ואז ממילא אין לאדם שום ...

... שקר. כי עולם הנפרדות שלנו, הוא כולו שקר, כשהוא נפרד מהשלמות. ואי אפשר לרצות שום דבר, בלי לשקר שיש נפרדות. ואפילו להיות קיים אי אפשר, בלי לשקר שיש נפרדות של ה"אני", ממה שאינו "אני". ואיש אמת, הוא זה, שהוא מודע לכך שהוא משקר, בתוך עולם השקר. ומי שרוצה להיות איש אמת, עליו לגלות את שורש ...

... שיוצר את ה"אני" - בלי חיסרון אין "אני" כי תחושת ה"אני" של האדם אפשרית, רק כאשר האדם מרגיש, שהוא נפרד מדבר אחר שהוא אינו "אני". ובלי שהאדם יחווה תחושת חסר כלשהי, הוא אינו יכול לחוות את קיומו העצמי. כי משמעות החוויה של ה"אני", היא רק בגלל שיש חוויה של העדר "אני". ולכן ממילא זה אומר, שבלי חיסרון וחוויה של העדר "אני", בלי זה אין שום "אני" כלל. כך שהאדם צריך בעצם לגלות, למה בעצם קיימת חווית ה"אני" שלו, כדי להבין למה הוא חווה חסר וכולי. ...

... כי לא רק שהרצון שלו לא בשליטתו, אלא שאפילו הקיום העצמי שלו לא בשליטתו כלל. כי הרצון קיים, בגלל שהאדם עצמו קיים. כי תכף שהאדם מודע ל"אני" שלו, מיד יש לו רצון. כי "אני", פירושו לחוות חסר של מה שאינו "אני", וכפי שכבר ביארתי את כל זה במקומות אחרים. ולכן, ביחד עם תחושת ה"אני", באה תחושת הרצון, שהוא הרצון שיש לאדם להשלים את החסר שלו, ולהשיג את השלמות, של מה שנפרד ... ממילא זה אומר ששום דבר בעולם קיומו לא מחוייב, כי הכל קיים בתוך זמן ומקום כלשהו. וגם התודעה תופסת זמן ומקום. כי יש את הזמן והמקום של ה"אני" ושל התודעה, ויש את הזמן והמקום של מה שאינו "אני", שנפרד מה"אני" של האדם וכולי. וזה בעצם אומר שיש לאדם בחירה חופשית לעשות כרצונו. אבל רצונו לא תלוי בו, וגם קיומו של האדם עצמו לא תלוי בו. כי האדם הוא חלק ממשהו אחר גדול יותר. שכאשר הוא משתנה לצורה כלשהי, אז כל העולמות כולם משתנים, וגם ה"אני" של האדם והרצון של האדם, גם הם משתנים. והדבר דומה לגוף האדם, שכאשר האדם עצמו בוחר לזוז, אז ... ואין שום קשר ביניהם כלל, אלא כל אחד מהם בפני עצמו. ומי שיתבונן עוד יראה, כי אין שום מקום שאין בו מקום ואין שום זמן שאין בו זמן. וה"אני" של האדם, נמצא בתוך הזמן והמקום. ולא בהכרח זמן ומקום "חומרי" ו"ממשי", אלא זמן ומקום באופן כללי, ששום דבר לא יכול להיות בלי זמן ומקום כלשהם. כי גם ה"אני" תופס מקום כלשהו בתוך המציאות כולה, והוא קיים בזמן כלשהו וכולי. וזה בעצם אומר, שלמרות שלאדם נדמה שה"אני" שלו הוא ישות עצמאית, הרי שהמקום והזמן, ממלאים את ה"אני" של האדם. או במילים אחרות, המציאות ממלאת את ה"אני" של האדם. וגם אם נדמה לאדם שהוא ישות עצמאית שהיא נפרדת משאר הדברים, הרי שבפועל המקום והזמן והמציאות, הם ממלאים את האדם עצמו. ואין שום מקום וזמן, שאין בהם את המציאות עצמה. וזה בעצם אומר, שהקיום של האדם, וה"אני" של האדם, והרצון של האדם, והפעולות של האדם, וכל מה שישנו, אלו הכל תנועות שונות של מרחב הזמן והמקום ושל המציאות עצמה. והאדם הוא לא יותר מאשר דמות דמיונית בתוך המחשבה של המציאות עצמה. כי אין שום הבדל כלל, בין ה"אני" של האדם, לבין כל דבר אחר, כגון לדוגמא דומם / צומח וכיו"ב, כי את הכל ממלאת הוויה אחת. וכל ... שלו וכולי. וכאשר האדם מבין את כל זה, אז הוא עובר לחוויה של ביטול הבחירה, שהיא התפישה הגבוה יותר, שבה האדם מבין שכל הקיום שלו, ובכלל זה ה"אני" ואילך החוצה, זה הכל לא יותר מאשר זרוע מבצעת של המציאות, וביטוי של ישות אחרת, שהיא זו ... של הטועים שחושבים שיש להם בחירה חופשית חלקית, אבל היא עדיין לא השלמות. וכאשר האדם חווה שאין לו שום בחירה חופשית כלל, כי אפילו קיומו של ה"אני" שלו לא בשליטתו, אז מצד אחד הוא מרגיש מאוד משוחרר וחופשי, אבל מהצד השני הוא גם מרגיש מאוד ... כלל, מתוך זה האדם עובר לחוויה שיש לו בחירה חופשית מלאה על הכל. כי אחרי שהאדם מתבונן היטב היטב בעין אמיתית על זה שהוא כלום ממש, שאפילו ה"אני" שלו הוא לא יותר מאשר צורה של משהו אחר, אז על ידי זה ה"אני" של האדם נעלם לו, והוא מקבל "אני" חדש, שהוא בעצם ה"אני" של אלוהים / המציאות, עצמם. כי ברגע שהאדם מבין שה"אני" שלו הוא ביטוי של ישות אחרת, אז זה מביא את האדם למצב שבו, כאשר הוא אומר אני, הוא מתכוון לישות האמיתית שהיא זו שאומרת את ה"אני" דרכו. עד שהאדם אומר אני, וחווה את המציאות עצמה. וכאשר אנחנו אומרים שהאדם חווה שה"אני" שלו, הוא המציאות עצמה, היינו שהאדם חווה שה"אני" שלו זאת הישות האחת, שקיומה קודם לקיומם של הזמן והמקום, שהיא הוויה של הכל, שאין בה שום צורה כלל וכולי. והדבר דומה לאדם שנמצא בתוך חלום, שהוא מבין שהוא בתוך חלום. ואז הוא מבין שה"אני" שלו כמו גם כל מה שנמצא בתוך החלום, זה הכל נמצא בתוך המחשבה של זה שחושב את החלום, שזה ה"אני" הגדול יותר של האדם. ואז כאשר האדם מתבונן בזה באמת, אז כאשר הוא אומר אני, הוא מתכוון לישות שחושבת את החלום עצמו, שהיא ה"אני" האמיתי שחושב את הכל. ואז האדם מבין, שיש לו בחירה חופשית מלאה על הכל. כי כאשר האדם חווה שה"אני" שלו הוא המסובב הראשון דהיינו, אלוהים, אז בעצם הוא מבין את האמת, שכל מה שהיה הווה ויהיה, זה ... מהיכן הרצון שלו כאלוהים מגיע? ומהיכן מגיעה התודעה העצמית שלו כאלוהים? ואז האדם שואל, בדיוק את אותן השאלות, שהוא שאל כאשר הוא חשב שה"אני" שלו הוא ישות נפרדת, מהיכן הרצון מגיע? ומה אחראי לקיום שלי? וכולי, עכשיו האדם שואל את זה ...

... עצמו הוא המשוגע והרשע בסדום. ולמה? כי הדבר דומה לאדם שנמצא בתוך חלום של עצמו, שיש לו שני "אני". והאדם חושב בטעות, שה"אני" האמיתי שלו, זה ה"אני" שנמצא בתוך החלום. והאדם לא יודע ולא מבין, שהוא בכלל נמצא מחוץ לחלום בעולם האמיתי, והוא זה שחושב ... אז זה מוציא אותו חף מפשע. והאדם לא מבין, שאלוהים זה הוא עצמו ממש. כי השלם שמכיל את הכל, הוא ה"אני" האמיתי של האדם, שבתוכו מתרחש כל החלום של המציאות ה"ממשית" שלנו. וכל מה שקורה במציאות, זה הכל באחריות ה"אני" האמיתי של האדם. וכאשר האדם חושב שהמציאות משוגעת, הרי שהוא בעצם חושב שה"אני" האמיתי שלו, הוא משוגע. ושורש השכל של האדם, הוא המציאות שלנו. והשכל של האדם, שורשו, במציאות שלנו. כי ה"אני" האמיתי של האדם, זאת המציאות. והאדם הוא כמו איבר בתוך הגוף של המציאות, כמו אצבע בתוך גוף האדם, שה"אני" האמיתי של האצבע, זה האדם עצמו. ועל האדם להבין, שהוא רק צורה וביטוי של משהו אחר, ושכל מה שהוא ...

... ספק בכל נפרדות שהיא. ובכל פעם שנדמה לאדם שדבר אחד שונה מדבר אחר, דהיינו, כל הזמן, כי כל הזמן נדמה לאדם, שדבר אחד שונה מדבר אחר, כי גם חווית ה"אני" של האדם, גם היא נובעת מכך שנדמה לאדם שיש הבדל כלשהו, בין ה"אני" שלו לבין כל שאר הדברים, אז בכל פעם, דהיינו, כל הזמן, כשהאדם נתקל בחוויה של ...

... לא חווה, שיש לו בחירה חופשית מלאה על הכל, כולל על רצונו העצמי ועל קיומו העצמי של ה"אני" שלו, הרי שהוא כופר באלוהים שהוא עצמו, והוא בעצם מאמין באלוהים חיצוני לו. דהיינו, עבודת אלילים, שעונשה בצידה כמובן. ...

... על ידי זה שהוא לומד ומבין את המציאות, למה היא כך ולא אחרת. שעל ידי ההבנה, נוצרת אהבה של האדם למציאות. ואז האדם זוכה לממש את האובססיה שלו, להתחבר אל אחדות המציאות, שהיא ה"אני" האמיתי של האדם. ואז, כאשר האדם אובססיבי באמת להתחבר לאחדות המציאות, אז על ידי זה הוא יכול להכיל בתוכו גם את האובססיות של העולם הזה, דהיינו, את הרצונות השונים שיש ...

ה"אני" הפנימי באמת - החכם האמיתי, הוא ה"אני" הפנימי שלך כי אצל האדם, יש כמה "אני". ויש, גם את ה"אני" הפנימי ביותר של האדם. שהאדם רחוק ממנו מאוד, למרות שבאמת הוא קרוב אליו תמיד. ואפילו כאשר האדם מתבונן פנימה על ה"אני" הפנימי שלו, הוא בעצם רואה רק קליפה חיצונית של נפרדות. כי האדם לא מסתכל על ה"אני" הפנימי ביותר שלו, שהוא, מה שהוא היה, לפני שהוא היה קיים. כי ה"אני" של האדם, הוא לא הפנימי ביותר, ויש "אני" אחר פנימי יותר, שהיא המציאות וכולי, עד האחדות של המציאות, מחוייב המציאות, המצוי הראשון, המהות וכולי. ועל האדם להתחבר ל"אני" הפנימי ביותר שלו, שהוא אחדות המציאות. אך האדם לא רואה את האחדות של המציאות בתוכו. ולשם כך, המציאות נותנת לאדם לראות את ה"אני" הפנימי שלו, בצורה ממשית מחוצה לו, דרך התגלות השכל של החכם האמיתי. כי כאשר החכם האמיתי מדבר עם האדם, זה בעצם הקול הפנימי ביותר של האדם, שמדבר איתו. וה"אני" הפנימי ביותר של האדם, הוא מדבר עם האדם, דרך השכל של החכם האמיתי. כי הקול ... האמיתי שהוא "איננו" כלל, דהיינו, שהוא בחוויה פנימית של כלום מוחלט, חסר כל הגדרה, האור של המציאות מתגלה דרכו, בלי הפרעות כלשהן. כי ה"אני" והלבוש החיצוני של החכם האמיתי, הוא מחובר לשורשו. והוא רחוק משורשו המופשט שאין בו שום צורה כלל, רק כדי שהוא יוכל להתגלות לאדם, כדי שלאדם תהיה אחיזה ממשית, ב"אני" הפנימי ביותר שלו. כי ה"אני" הפנימי ביותר, הוא חסר כל צורה. ולכן האדם לא מצליח להתחבר אליו. ולכן ה"אני" הפנימי הזה, מתגלה לאדם, דרך החכם האמיתי. והוא מצמצם את עצמו ללבוש גשמי, ... שבנפרדות, מצידו, החכם האמיתי נמצא בלבוש גשמי וצמצום, כדי לדבר איתו וכולי. וכאשר האדם שומע את החכם האמיתי, עליו לדעת שהוא שומע את ה"אני" הפנימי ביותר שלו. שהוא ה"אני" האמיתי של האדם, שהוא מי שהאדם היה, לפני שהייתה לאדם את צורת ה"אני" שלו. כי ה"אני" הפנימי של האדם, הוא כולו קליפה שקרית. ויש "אני" פנימי אחר גדול יותר, שהוא כולו טוב אמיתי, ללא שום נפרדות כלל. והוא מתגלה לאדם, דרך החכם האמיתי. ולכן, מי שרוצה להתחבר לעצמו ולהקשיב ל"אני" הפנימי ביותר שלו עצמו, הוא צריך להתחבר לשכל של החכם האמיתי וכולי. ...

... קושי זהה, שגם איתו הוא לא מסוגל להתמודד כרגע, ושבגללו הוא לא מבין כרגע, שהכל אחד וכולי. ומי שלא מבין את המציאות שחיצונית לו, הוא בעצם לא מבין את ה"אני" האמיתי שלו, שהוא זה שחושב ...