... שלו. והאדם עצמו לא יכול בכוחות עצמו להשתחרר מהאגו שלו לגמרי. כי ה"אני" לא יכול להעלים את עצמו, באמצעות כוחו של עצמו. כי ברגע שה"אני" איננו, בגלל מצב תודעתי שנובע ושמקור כוחו הוא ה"אני" עצמו, הרי שממילא האדם לא באמת העלים ... ומשקר את עצמו שהוא רק בן אדם. והאדם בגלל הטעויות שלו, חושב שה"אני" שלו, זאת הנשמה והתודעה שלו. והאדם לא ... שלו, לאגו של אלוהים עצמו, שמצמצם את עצמו אל תוך העולם ואל תוך ה"אני" הנפרד של האדם. וזה אפשרי, על ידי התבוננות פנימית, שהאדם מתבונן אל תוך ה"אני" שלו, עד שהוא רואה את הישות שחושבת ...

... הוא עצמו, כל מהותו היא נפרדות. כי המשמעות של ה"אני" של האדם, היא נוצרת וקיימת רק בגלל המשמעות של נפרדות ה"אני", ממה שאינו "אני". כך שקיומו של ה"אני" של האדם, הוא תלוי בקיומה של הנפרדות. והנפרדות זועקת מכל זמן ומכל מקום, ואפילו מהמקום ...

... הוא מתחיל לקבל כבוד אמיתי. כי הצדיק האמיתי, מנפץ לאדם את הכבוד השקרי שלו. כי הכבוד של האדם, הוא ב"זכות" ה"אני" של האדם. כי האדם מזדהה רק עם ה"אני" המצומצם והנפרד שלו, שהוא לא יותר מאשר כמו דמות בדיונית באיזה סרט מצויר, או כמו דמות שאינה ממשית, שנמצאת בתוך חלום. ...

... והכוונה היא, שהאדם, נדמה לו שה"אני" שלו, קיים כרגע כהמשך של הרגע הקודם. וגם נדמה לאדם, שהעולם קיים כרגע, כהמשך של הרגע הקודם. ונדמה לאדם ... שינוי כלל, כי הכל אחד ממש. ואז ה"אני" של האדם נעלם לגמרי, אל תוך האחדות של המציאות. ואח"כ כאשר האדם נוצר ונולד מחדש אל תוך הנפרדות, אז ...

... באמת רוצה, זה שהתודעה שלו תחווה את השלמות. כי הגוף של האדם, הוא לא יותר מאשר צורה, שהתודעה של האדם מזדהה איתה. וכל דבר שהאדם מזדהה איתו, הוא הופך להיות ה"אני" של האדם. והאדם בצדק מבין, ששום צורה כאן בעולם הזה, לא תביא לו שקט נפשי. ... דהיינו, כל זמן שהאדם מודע לעצם קיומו, תמיד הוא יסבול. כי להיות מודע לקיומך, פירושו להיות מודע, גם למה שהוא לא אתה. כי בלי שיהיה "לא אני", לא שייך שיהיה "אני". והאדם חווה את ה"אני", רק בגלל שהוא חווה, גם את מה ששונה ונפרד ממנו. ועצם חווית ה"אני", מכילה בתוכה חוויה של חיסרון. שהאדם מתבונן סביבו, וחווה שה"אני" שלו חסר את הישויות שהן נפרדות ממנו. ולכן האדם תמיד סובל בכל צורת קיום של ... שהיא. כי כל הקיום כולו, הוא מתהווה מהעדר הקיום המוחלט, ששם אין שום צורה כלל. ולכן קיומו של האין האמיתי, הוא המצוי הראשון, שממלא את כל הצורות שיש בעולם. כי ה"אני" של האדם, הוא לא יותר מאשר צורה של ישות אחרת. ויש ישות ראשונה שבה אין שום צורה כלל, ושבה האדם לא קיים כישות נפרדת כלל, שזאת המהות של המציאות. ומהמהות הזאת, מתהוות הצורות השונות, שאחת מהן היא ה"אני" של האדם. ובעולם של הצורות, כל אחת מהצורות, חסרה את כל שאר הצורות. או נכון ... כעל ישות חיצונית שנפרדת מהם. ונדמה להם שאחרי המוות של הגוף, האדם חוזר להיות מה שהוא באמת, דהיינו, תודעה. ואלו, חייהם אינם חיים, כי הם מתים חיים. משום שה"אני" שלהם, מזדהה עם גוף שהוא מת. ומי שמתבונן, הוא מבין שהוא זאת התודעה עצמה ... אותה תודעה, עם או בלי גוף. כי הגוף הוא רק אירוע של התודעה, אך לא מעבר לכך. והגוף של התודעה, משתנה כל הזמן. ותמיד התודעה מזדהה עם משהו כלשהו בכלל, ועם תחושת ה"אני" של האדם בפרט, שהיא עצמה הגוף והגבול של האדם. כי תחושת ה"אני", כולאת את האדם בתוכה, ומצמצמת את חווית השלמות של האדם. וה"אני" של האדם, גם הוא רק גוף, ביחס ל"אני" העליון ממנו, שהוא שלמות המציאות. בדיוק כמו בחלום, שבו ה"אני" האמיתי של הישויות שבתוך החלום, הוא ה"אני" של הישות שחושבת את החלום. וכך גם כאן, ה"אני" האמיתי של האדם, זאת השלמות של המציאות, ששם אין שום "אני" כלל. כי בשורש המציאות, כל הישויות מתאחדות כישות אחת שהיא מהות המציאות, ושם ... אבל בשורש המציאות, האחדות והנפרדות הן ישות אחת ממש, ושם הקיום הנפרד של האדם, הוא באחדות מוחלטת, עם העדר הקיום שלו. ומי שרוצה לחוות את תחושת הקיום הזאת, שבה ה"אני" הנפרד, נכלל בתוך העדר הנפרדות של ה"אני", עליו להתבונן אל תוכו ולהיות איש אמת באמת. ועל האדם לנסות להבין מיהו ...

... את צורת הזמן והמקום. וכאשר האדם מודע לקיומו העצמי של ה"אני" שלו, הרי שממילא האדם בתוך חווית זמן ומקום. כי משמעות ה"אני" קיימת, רק כאשר יש קיום גם למה שאינו "אני". וא"כ כדי שתהיה משמעות ל"אני" של האדם, לשם כך צריך שיהיה גם מה שהוא אינו ה"אני" של האדם. דהיינו, מוכרח שיהיו לפחות שתי ישויות שונות, והן כמובן מצריכות זמן ומקום. וכאשר האדם מרגיש "אני", הוא בעצם חווה את המקום והזמן שלו, כנפרדים מהזמן והמקום של מה ... שלהם. כי יש הבדל גדול בין חווית השאלה של האדם, האם ה"אני" שלו קיים, לבין חווית שאר השאלות המעשיות של האדם, כגון לדוגמא האם ...

... בתוך עולם הנפרדות. כי כל זמן שיש נפרדות, אין שלמות ויש סבל. והנפרדות, ממלאת את האדם כולו, מכף רגלו ועד ראשו ומהשמים ועד הארץ. כי הנפרדות מתחילה ב"אני" של האדם והחוצה. ומה"אני" של האדם והחוצה, יש רק נפרדות. כי מהות ה"אני" של האדם, היא הנפרדות שלו, ממה שאינו הוא. ואח"כ ... האלוהות, שהיא אין סופית במהותה, ללא שום צורה והגדרה, אפילו ללא הגדרת תודעה עצמית. והמקום היחיד שבו נמצאת האחדות של המציאות, היא רק בתוך עומק פנימיות ה"אני" של האדם, או רק בתוך עומק פנימיות ה"אני" של כל ישות וישות. אך האדם אינו יודע את מהותו, ...

... באמת היש ישנו והאין איננו? והאם באמת האין והיש נפרדים זה מזה, או שמא זו רק אשליה שכלית בלבד? והאדם כל חייו עובד ומשועבד ל"אני" שלו. אבל האם האדם עצר באמת לבדוק, האם באמת ה"אני" הזה בכלל קיים? ואולי הוא רק תעתוע כלשהו? ואולי הוא לא קיים כלל, אפילו לא כתעתוע? ואם הוא כן ...

... על ידי זה יכול האדם להעלים את עצמו לגמרי, ולחזור להיות מי שהוא באמת, כפי מה שהוא היה, לפני שהוא ידע את עצמו. כך שהאדם מפחד לאבד את ידיעתו ואת קיומו, דהיינו, ידיעת ה"אני" שלו, למרות שזאת סיבת הסבל שלו. ומי שרוצה לחיות טוב באמת בעולם של ...

... והאחדות הם נפרדות זו מזו, אז נוצר הרצון להרגיש טוב. שהוא מבטא את הרצון של ה"אני" הנפרד של האדם, לחזור להיות מה שהוא היה לפני שהוא היה, דהיינו, חסר כל צורת "אני", שנפרדת מדבר כלשהו. כי הנפרדות ביחס לשלמות של האחדות, היא כולה רעה, ואין בה שום טוב כלל. כי כולה מלאה חסרונות, ואין בה שום שלמות כלל. כי כל הדברים חסרים, משום שהם ...