... ושורש הרצון - איך נוצר הרצון? איך נוצר ה"אני" של
האדם? האדם סובל תמיד, מכך שהוא לא רוצה להרגיש רע. וכפי שכבר ביארתי,
האדם מוכרח להבין למה הוא רוצה להרגיש טוב ולא רוצה להרגיש רע.
והאדם מוכרח להבין, למה הוא רוצה צורה אחת של המציאות, יותר מאשר צורה אחרת. וכאן יתבאר, כיצד צריך
האדם לחקור ולגלות את שורש וסיבת הרצון שלו, דהיינו, למה הוא רוצה את מה שהוא רוצה? והעניין הוא, כי יש מחוייב ויש אפשרי. וכל דבר, שהוא מורכב מכמה ישויות, קיומו, הוא ... לא מורכב משום דבר כלל, היא ורק היא, קיומה הוא מחוייב באמת. וכאשר
האדם בוחן וחוקר את הרצונות שלו או כל דבר אחר, עליו לראות תמיד, האם הדבר הוא אפשרי או מחוייב. ועל
האדם לזהות את האפשרי, ולגלות את המחוייב, כדי לגלות את שורש הדבר. וכאשר
האדם מנסה להבין, למה הוא רוצה כך ולא אחרת, עליו להבין כי צורת הרצון שלו היא אפשרית, וביחס אליה, הרצון עצמו הוא מחוייב. כי
האדם רוצה כך ולא אחרת. אבל זה רק אפשרי בלבד. כי באותה המידה ממש,
האדם היה יכול לרצות רצון אחר. אבל בכל אחת מהאפשרויות, הרצון עצמו היה ממשיך להיות קיים. והחיות של הרצון בצורה כלשהי, הוא הרצון עצמו ללא כל צורה. כי בלי הרצון עצמו, ... הרצון להרגיש טוב ולא רע, ובמקום לשאול למה אני רוצה כך ולא אחרת, על
האדם לחקור ולשאול, למה אני רוצה רצון כלשהו. כי רצון בצורה כלשהי, הוא ישות מורכבת, והצורה היא האפשרית, והמהות היא המחויבת. וכדי להבין את הצורה, צריך להבין את המהות שלה. ולכן צריך לפרק את הרצון של
האדם, לכך שהמציאות תהיה בצורה כלשהי, צריך לפרק את הרצון הזה, למהות וצורה. ולהבין, שהמהות היא הרצון עצמו, והצורה, היא הרצון הסופי עצמו שיהיה כך ולא אחרת. ויש לחקור את מהות הדבר, ולא את הצורה החיצונית שלו. וכאשר
האדם מתבונן על הרצון עצמו, הוא מבין, שבעצם גם הרצון עצמו הוא ישות מורכבת. כי הוא מורכב מה"אני" של
האדם, בצירוף אל הרצון של
האדם. כי
האדם יכול לרצות, אבל הוא יכול גם לא לרצות, אלא להרגיש / לחשוב / לשמוע וכיו"ב צורות שונות, שהן אינן רצון. וקיומו של ה"אני" של
האדם, הוא מחוייב, ביחס לקיומו של הרצון של
האדם, שהוא רק אפשרי בלבד. כי אפשרי שיהיה "אני" בלי שום רצון כלל (בהתחשב בהגדרה של המושג רצון). אבל בלי "אני", אין שום רצון כלל. והמהות היא ה"אני", והצורה היא הרצון, ... של הרצון, שהוא עצמו המהות, של הפעולה הממשית להשגת הרצון וכולי. ועל
האדם לחקור את מהות ה"אני" שלו, כדי להבין את הרצון שלו. ובלי
שהאדם יבין את ה"אני" עצמו, הוא לא יבין את הרצון, ולא את צורת הרצון, ולא את התוצאה של צורת הרצון. וכאשר
האדם מתבונן על ה"אני" שלו, נדמה לו שזאת ישות שאינה מורכבת כלל. אך לא כך הוא, כי גם ה"אני" של
האדם, הוא ישות מורכבת. והסימן לדעת, האם הישות מורכבת או לא, היא על ידי זה
שהאדם בודק, האם קיימת ישות נוספת שונה או מנוגדת לישות עצמה. כי כמו שקיים ה"אני", כך קיים גם מה שאינו "אני". ואם ה"אני" היה המצוי הראשון, שממהותו קיימים כל הדברים ... רק שתי צורות של ישות אחת, שהיא חסרת כל צורה כלל, דהיינו, מה שנקרא אצל
האדם כלום / אין / שום דבר וכולי. ובלי
שהאדם יבין את מהות האין, הוא לעולם לא יבין את מהות הצורות של האין, וגם לא את מהות ה"אני" שלו ואת הרצון שלו וכולי. ולכן צריך להבין את האין עצמו. ולכאורה, האין הוא ... והמהות הראשונה של הכל, היא החיבור של היש והאין לישות אחת ממש. וכאשר
האדם מתבונן בדבר הזה, הוא רואה פלאי פלאות. כי מצד המהות הראשונה של המציאות, אין שום הפרדה בין היש לבין האין, ובצורות של המציאות, יש הפרדה בין היש לבין האין. והשאלה ... שהוא שונה בצורה שלו, מהוויה שלו, שהיא בעצם, מי שהוא עצמו ממש?! וכאשר
האדם מתבונן בזה, הוא רואה את האמת, שבאמת הכל אחד ממש. כי המהות לא נפרדת ולא נפרדה ולא תיפרד לעולם מהצורה עצמה. ומצד אחד אין שום צורה כלל, כי יש רק הוויה תמיד. ולא ... יש צורות שונות. והן באחדות מוחלטת עם המהות עצמה, והכל אחד ממש. וכאשר
האדם רואה ובאמת מבין את האמת שהכל אחד ממש, אז כל הישות של
האדם מתבטלת לגמרי, כי הצורה של ה"אני" של
האדם, נכללת במהות שלה, שהיא חסרת כל צורת "אני",
והאדם חוזר להיות מה שהוא באמת, בלי הצורה של ה"אני". ואז ממילא אין לאדם שום שאלה ושום ספק כלל. וגם אח"כ כאשר