... את האדם להבנת המציאות? תשובה: האדם הוא חלק מהמציאות שנמצא בתוך המציאות. האדם הוא חלק מהציור המלא של המציאות. התמונה המלאה = המציאות. האדם = חלק מהציור המלא
והאין סופי של המציאות. השכל של האדם, גם הוא רק חלק מהמציאות
האין סופית. להבין את המציאות בשלמות = להבין את מהות המציאות. מאחר שהמציאות היא
אין סופית, ממילא להבין את מהות המציאות = להבין את מהות
האין סוף. הבעיה שנוצרת היא: כיצד בדיוק יכולה להיכנס הבנה של
אין סוף לתוך מחשבה סופית כלשהי?! כיצד האדם שהוא חלק בתוך התמונה, יהיה מסוגל לראות את התמונה מבחוץ?! מסקנה: השכל האנושי של האדם מוגבל לתפוס בתוכו את מהותה של המציאות
האין סופית. כי כדי להכניס אל תוך המחשבה, צריך לעשות סוף. והמציאות היא
אין סוף. מה הפתרון שהמציאות סיפקה לאדם לשם כך? תשובה: את הדמיון / רגש. המציאות סיפקה לאדם מלבד שכלו גם את הדמיון / רגש. את
האין סוף אי אפשר להכניס אל תוך השכל, אך ניתן להכניס אותו בצורה כלשהי אל הדמיון / רגש. האדם בשילוב של השכל + דמיון, מסוגל לתפוס מעט את מהות
האין סוף. ז"א שבסופו של תהליך, כדי להבין את המציאות כפי מה שהיא באמת, לשם כך צריך גם דמיון. נמצא אם כן כי: האדם רע לו כי אינו מבין את המציאות ... נמצא בתוכה. ז"א שהאדם אינו מבין את המציאות בשלמות, משום שאינו משתמש בדמיון שלו בצורה נכונה. שימוש נכון בדמיון, היה אמור לגרום לאדם לדמיין את מהות המציאות
האין סופית. שימוש נכון בדמיון = ראיית התמונה המלאה = שלמות = אושר. וזה בדיוק המקום שאליו נכנסים האמונות הטפלות. האמונות הטפלות מפעילות את הדמיון של האדם. האמונות הטפלות משתמשות בדמיון של האדם כדי לגרום לו להרגיש טוב. זו נקודת האמת שממנה הן שואבות את כוחן. משום שכדי להבין את מהות המציאות
האין סופית, צריך דמיון, מכאן שואבות האמונות הטפלות את כוחן. בנוסף, בכל דמיון של אמונה טפלה באשר היא, תמיד יש בתוכו נקודת אמת כלשהי מהדמיון ...