... ישות מוגדרת. אבל מי שהוא איש אמת, הוא רואה את השלמות שיש בכל דבר, כי אצלו היש והאין הם אחד, ואז הסוף נכלל בבחינת האין סוף, ...

... בכלל, אלא הוא חוזר להיות מה שהוא היה בהתחלה, דהיינו, ישות אחת ממש עם הכל, ללא הגדרת מקום וזמן, דהיינו, כלום. ואח"כ כאשר האדם חוזר לתודעה שלו (יש מאין) ומתבונן בנ"ל, הוא מבין את האמת, שהוא גם רק כלום אמיתי, וגם רק משהו ממשי. ואז האדם חווה את כל ...

... הם אחד. ובכלל זה נכלל, שהכל אחד ושכל הצורות הן אחד. ואפילו הצורות שמנוגדות זו לזו, כגון ה"יש" וה"אין", שהן צורות שמנוגדות זו לזו, גם הן אחד. אבל כל הישויות ...

... באמת, ושהכל זאת ישות אחת ממש, לא היה שייך להרגיש רע או טוב שקרי, כלל. והסיבה שרע לאדם, היא רק בגלל שהוא חי בעולם הנפרדות של היש והאין, שיוצר את הצורות של המציאות, שגורמות לכך, שתמיד האדם ירגיש, שחסרה לו צורה כלשהי. ואחרי שהאדם מבין את זה, עכשיו עליו לשאול את עצמו ולברר את האמת, האם אכן זו ...

... למה היא כך ולא אחרת, הרי שהוא משוגע ממש, שאינו מבין שהיש והאין הם אחד ושאין שום שאלה כלל. והמשוגע האמיתי שחי בתוך השיגעון של הנפרדות שלו, הוא מפחד להשתגע. ולמה הוא מפחד להשתגע? כי הוא ... כי הסבל של האדם, הוא רק בגלל השיגעון של האדם, שחושב שהיש והאין הם נפרדים. וכל זמן שנדמה לאדם שהיש והאין הם נפרדים, הוא סובל. ואם יצליח האדם המשוגע להשתגע באמת, ולצאת מדעתו המשוגעת באמת, ולראות את השכל האמיתי, שהכל אחד ממש, אז ... משוגע מצד האמת, משום שהוא לא מבין את המציאות באמת, שבה היש והאין הם אחד. ובגלל שהאדם הוא משוגע, לכן הוא תמיד סובל בעינוי איטי ונצחי, של תחושת חסר רציפה לנצח נצחים, שהיא נובעת, רק בגלל ... חדשה, של השכל האמיתי של המציאות. שבו האדם מבין, שהיש והאין הם אחד ממש. שאז אין לאדם שום שאלה כלל על המציאות, ואז האדם חווה את השלמות של המציאות. והדרך של האדם לפרק את השכל של עצמו, ... מגלה שהנחת היסוד הבסיסית ביותר של השכל, היא הנפרדות של היש והאין. דהיינו, הנחת היסוד הבסיסית ביותר היא, שהיש ישנו ושהאין איננו. ושאלו, שתי ישויות נפרדות זו מזו, ואפילו מנוגדות והפוכות זו ... כפי מה שהיא באמת. ועל האדם לחקור עם שכלו את מהות היש והאין, ולברר מהי מהותם באמת? ומהו באמת היש? ומהו באמת האין? ומה מחייה את היש ואת האין? כי גם האין הוא משהו. כי הוא העדר היש, ... את היש ואת האין. ושניהם עשויים ממהותה של המציאות, שבה היש והאין הם ישות אחת ממש. ועל ידי זה שהאדם מתבונן באמת בעניין הזה, דהיינו, שהאדם באמת רוצה לדעת את האמת לגבי היש והאין, ולא רק כדיון פילוסופי תיאורטי בלבד, אלא כבירור ממשי באמת, על ידי זה האדם רואה את האמת שהכל אחד, ואז האדם יוצא מהשיגעון ...

... צורה, ולכן שום דבר לא יכול לסתור אותו. וגם כאן יש רמות עומק. כי האין, ההעדר שלו הוא היש. אבל המוחלט, הוא החיבור של האין והיש, וכפי שכבר ביארתי במקומות אחרים. ומי שידע את כל מה שאפשר לדעת, ברגע אחד בו זמנית, ובעוצמה זהה של כל הידיעות, דהיינו, שהאדם יחשוב על כל ...

... יותר, מבינים שהיש הזה הוא בכלל אין, שאיננו כלל, גם לא כאשליה. אבל גם האין קיים, משום שהוא צורה של האחדות האמיתית של המציאות. כי היש והאין הם שתי צורות שונות של ישות אחת ומהות אחת. וגם ... מהקיום שלך, גם זה עדיין נחשב לקיום, שמוגדר על ידי ההפך והניגוד שלו. והעדר הקיום המוחלט, הוא ההבנה שגם רק יש וגם רק אין וגם רק יש ואין וגם אין יש ואין אין, והכל אחד ממש. שזהו המקום שבו היש והאין מאבדים את המשמעות שלהם לגמרי. וזאת היא האשליה האמיתית, שהאדם מבדיל בין האין לבין היש, ובתוך היש האדם מבדיל בין יש ממשי לבין יש כאשליה וכיו"ב. כי מצד האמת, הכל אחד ממש, והיש והאין הם ישות אחת ממש, ללא שום הפרדה בין יש לבין ...

... זו מזו, אז בסוף הדרך הוא רואה, שהיש והאין הם ישות אחת. ואז כאשר האדם מנסה להבין זאת בשכלו, הוא כמובן לא מצליח להבין זאת בשכלו, כי השכל תופש את המציאות, ... את המציאות בשכל שלו, שחושב שהיש והאין נפרדים. ואז כאשר הוא מתייאש מלהיאחז בתפישה שהיש והאין הם נפרדים, אז זה עצמו גורם לכך, שהאדם מקבל שכל חדש, שבו הוא תופש את האחדות של המציאות שהכל אחד. וכל עניין ... מצליח להכיל בתוכו את הידע הזה, שהיש והאין הם אחד, שעל ידי זה נוצרת תחושת נפרדות ושאלות וספקות וכולי. והבנת האחדות, פירושה, היכולת של האדם להכיל בתוכו את הידע הזה, שהיש והאין הם אחד ושהשלמות והחיסרון הם אחד. כי לא מדובר כאן על הבנה שכלית מוגדרת, כי הבנת האחדות, היא הכלת העדר ההגדרה, ...

... והוא חושב שהוא מתרחק מלהבין את המציאות. ולא כך הוא, כי האדם מתקרב להבין את המציאות. וככל שנדמה לאדם שהוא יותר מתרחק, כך הוא יותר מתקרב. כי להבין את המציאות, פירושו, לראות שהיש והאין הם אחד, ולהתרגל לתפישה הזאת. עד שהאדם מבין, שבאמת הכל אחד, ואז אין לו שום שאלה כלל. וככל שהאדם מתבונן יותר על מהות המציאות פנימה, כך הוא רואה יותר שהוא לא מבין שום דבר. משום שבשכל של הנפרדות, אי אפשר להבין את זה שהכל אחד. וככל שהאדם מתקרב יותר לראות שהיש והאין הם אחד, כך הראש שלו יותר כואב (לפעמים גם כאב ראש, פיזית כפשוטו ממש), מכך שהוא לא מצליח להבין את זה שהכל אחד, ואז הוא חושב שהוא מתרחק מלהבין את ...

... כל הנ"ל שאמת היא אחת והשקר הוא הרבה, כל זה נכון, רק אם נאמר שהיש והאין הם נפרדים זה מזה והם לא ישות אחת. וכאשר היש והאין נפרדים אחד מהשני, אז כאשר האדם מסתכל לדוגמא על כלי כסף, אז האמת היא שיש כאן ישות אחת שהיא כלי כסף, ואין כאן הרבה ישויות אחרות, כגון כלי זהב ונחושת וכיו"ב. וכאשר ... כאן הרבה דברים, אז זהו שקר, של ריבוי אפשרויות. אבל אם נאמר שהיש והאין הם אחד (כפי מה שהוא באמת, מצד אחדות המציאות), הרי שממילא יש לנו 3 נקודות מבט שונות לגבי עניין הריבוי של האמת והשקר. כי כאשר הכל אחד, אז זה אומר שגם המחשבה שאומרת ... נקודת המבט שאומרת ש הכל אמת או שקר באותה המידה ממש. כי כאשר היש והאין הם אחד, ממילא לומר על כלי כסף שהוא כלי כסף, זה גם אמת מצד אחד, כי הוא גם רק כלי כסף, אבל זהו גם שקר מצד שני, כי הוא גם רק כלי זהב וכולי. וכאשר היש והאין הם אחד, אז כל מושג האמת והשקר משתנה לגמרי. אבל יש עוד נקודת מבט נוספת, והיא שאם נאמר שהתפישה של היש והאין כאחד, לא כוללת בתוכה גם את התפישה המנוגדת לה, שהיש והאין נפרדים זה מזה (מה שאין כך באמת, כי בכלליות היש והאין, נכלל הכל כישות אחת, כולל התפישה שמנוגדת לה. אך אם נאמר שהיא לא כוללת את התפישה של השכל האנושי, שהיש והאין נפרדים זה מזה), הרי שזה אומר שהשקר הוא אחד והאמת היא הרבה. כי על כלי כלשהו, אם האדם אומר שהוא רק כלי כסף, הרי שזהו שקר. אבל האמת היא הרבה, כי אפשר לומר שכלי הכסף הוא סך כל האפשרויות כולן. והכוונה היא, שאם נאמר שתפישת היש והאין כנפרדים היא שקרית, הרי שזה אומר שהשקר הוא אחד. כי השקר הוא כאשר האדם חושב שהצורה החיצונית האחת היא האמת, שזהו שקר, כי האמת היא הרבה, שהיש והאין הם אחד, והצורה האחת היא שקר, והריבוי הנסתר של הצורות, הוא דווקא האמת. ...